יום רביעי , 29 מרץ 2017
דף הבית » אופני הרים » אפיק ישראל – השריפה שלי
אפיק ישראל – השריפה שלי
הוט אפיק ישראל - אחרי 50 קילומטרים ועדיין מחייך כמו ג'ריקן. צילום: ניר חזן

אפיק ישראל – השריפה שלי

רוני נאק

אני לא אוהב תחרויות. המתח, והסטרס מוציאים לי את הכיף מהאירועים האלו. אבל הפעם כאילו הכוכבים התיישרו לתזמון מושלם של כושר יחסית טוב שלי, אופני-מבחן שמתאימים, בערך, לסוג אירוע כזה והזמנה פתוחה של גל צחור, יוזם האירוע, להתארח ולרכב בתחרות שלו. ובמקום אותו סטרס טורדני שלא נותן לישון בלילה, התמלאתי ציפייה והתלהבות לקראת הבאות.

אפילו הדלת החשמלי של תא המטען בסובארו פורסטר טורבו נפתחה בחגיגיות לקראתי ברבע לחמש בבוקר כשהעמסתי את האופניים לתוך הרכב – ורק תאורת הפנים הדלוחה מאירה את הרחוב שמחלונות הבתים עוד יוצאים "ZZZZ" של שינה עמוקה. כבר התחיל אותו עקצוץ של אדרנלין לזחול לו במורד אמות הידיים שלי. הייתי ממש חייב להתאמץ לנהוג כחוק בדרך לשטחי הכינוס מול קיבוץ דליה. לולא המספרים שעל התמרורים ככל הנראה הייתי עושה את הדרך על 200 קמ"ש או יותר…במקום זאת הצבתי קצב חוקי בבקרת השיוט והתמקדתי בנשימות עמוקות והרגעת הדופק.

הוט אפיק ישראל - אירוע למופת. צלום: תומר פדר

הוט אפיק ישראל – אירוע למופת. צלום: תומר פדר

בדליה כבר העסק היה בעיצומו, אפילו שהשמש עדיין חרפה. מיהרתי להירשם, לקבל מספר ולחזור לרכב כדי לארגן את האופניים ואת עצמי. מים בשלוקר, אוויר בצמיגים, סוללה בגו-פרו ובנייד. צ'ק ליסט של המון דברים שאני רגיל אליהם, אבל בבוקר יוצא הדופן הזה אני חייב להאט ולהתרכז כדי שלא לפספס דבר.

בתפריט הלולאה הבינונית – 50 ק"מ – המורכבת רובה ככולה מרשת השבילים והסינגלים של רמות מנשה, יער הזורע ועוד לולאה בשדות של עמק יזרעאל. אני מכיר חלק מהשבילים האלו, לא את כולם, וחש בטחון שהאופניים האלה, יתנו לי יתרון בסינגלים ובקטעים הטכניים, מול החיסרון שיש בטיפוס מול האתלטים עם האופניים במשקל נוצה שלהם.




התקתוק של האירוע היה מרשים מאד. כמי שמורגל לשנים של ספורט מוטורי שבו לוח הזמנים של האירוע הוא לרוב עמום למדי. כאן, באפיק, השעון הגדול שמעל לשער הזינוק/סיום קובע את הקצב. 06:45 יוצאת בקול תרועה הקבוצה הגדולה, מאות רוכבים יוצאים ליום הרכיבה השלישי שלהם – ובחזית אופנועים שפותחים את הציר ובחלקים ממנו ממש צריכים למהר כדי שחבורת החוד לא תשיג אותם! הרוכבים המהירים שמגיעים מחו"ל (גם רוכבות כמובן) יחד עם המקומיים המהירים ביותר, קובעים קצב מאד-מאד מרשים ומושכים אחריהם את כולם.

רבע שעה מאוחר יותר ואני ניצב על קו הזינוק. לצידי איש תקשורת נוסף, שפגשתי במקרה והחלטנו לנסות ולרכוב יחד. האדרנלין בשמיים, ואני מרגיש כמו כלב ציד שניה לפני שמשחררים את הארנבת – מת לרוץ כבר!

הוט אפיק ישראל - אירוע למופת. צלום: רונן טופלברג

הוט אפיק ישראל – אירוע למופת. צלום: רונן טופלברג

יוצאים לדרך, איזו הקלה. אבל לא עוברים הרבה קילומטרים ומחוסר ברירה אני ממשיך לבד. הקצב המשותף היה איטי לי מדי, ואני מרגיש פספוס. מוריד את הראש ומתחיל לדווש בקצב שלי. לנווט לא צריך, המסלול מסומן באופן ברור מאד ומגמת הירידה של השביל עושה את ההתקדמות למהירה למדי. עוקף רוכבים ורוכבות רבים. חולף דרך שדות מרעה מסביב פרות ועגלים צעירים, והשמש מאירה בקרניים, ראשונות ואלכסוניות את הגבעות החשופות של רמות מנשה, והאוויר מלא ריח של גשם ראשון ופריחת שומר-בר. נהנה? בטירוף!

עוקף עוד כמה רוכבים בסינגל ומגיע למורד התלול לעמק יזרעאל. כאן אני מרגיש ממש גיבור, משחרר את הבלמים ומדלג מעל קטעים שרוכבים אחרים בוחרים לצעוד אותם. כמה דקות וקבוצת הרוכבים הקאדטים מגיעה אליי, אני נותן להם לעבור ונצמד אליהם. רוכבים צעירים, ילדים, שמעצורים אין בתפריט שלהם. נהנה מהקצב המהיר רוכב יחד עמם עד לחציית הכביש ולשבילי השדות של העמק. מכאן, החבורה הזו פותחת מבערים ונעלמת באופק בעננת אבק קלה. אני ממשיך בקצב שלי כשהציר מכוון צפונה דוך לתוך שדה מדוסקס, מתפורר, עם רגבי אדמה בגודל אשכוליות. לא כיף. למרות מהלך המתלים הארוך של הברגמונט קונטרייל, ולמרות הגלגלים הגדולים, השביל הזה מנער אותי בעוצמה, הקצב יורד ואין הרבה מה לעשות מעבר להמשיך קדימה עד למפגש עם נחל הקישון ול"שמאלה-שמאלה" שמחזיר אותי להרים.

הוט אפיק ישראל - אירוע למופת. צלום: רונן טופלברג

הוט אפיק ישראל – אירוע למופת. צלום: רונן טופלברג

חציית כביש נוספת והדרך מתחברת לסינגל ה"כחול" המוכר לי. עברתי כ-32 קילומטרים מהזינוק מבלי לנוח או לעצור. האדרנלין עדיין דוחף ומאיץ בי. הסינגל מגיע כמו חבר וותיק ואני מאיץ ומעלה קצב. אחרי המלחמה בשדות הפתוחים של העמק זה פינוק אמיתי.

"אל תעצור כאן"! שואגים לעברי בתחנת ההאכלה – רגע לפני הטיפוס – חוטף כוס איזוטוני, מוריד אותה בחופזה, לוקח אוויר ופונה שמאלה ל"טיפוס סובארו צ'אלנג'" או משהו כזה בראיה המטושטשת ממשקפיים מוכתמים בזיעה. שביל תלול ודרדרתי המטפס בתלילות ממפלס העמק גבוה לתוך יער הזורע. מכיר את הטיפוס ויודע מה מצפה לי, מוריד הילוכים וראש ומתחיל לתת עבודה. לשמחתי אני מזהה רוכב לפני, שמתויג מיד כ"ארנבת" ובהיותי כלב ציד אני חייב להשיג אותו. אני מצליח להדביק ולעקוף אותו לקראת שני שליש המעלה, וממש וחופר עמוק לתוך עצמי כדי שלא לעצור ולהגיע ברצף לחלק השטוח יותר, להקפיץ הילוכים למעלה ולנוח כמו בשריון – תוך כדי תנועה. אלא שאז מגיעים קולות מאחריי ואני נעקף על ידי חבורה של גלוחי רגליים שחולפים על פניי עם מבערים פתוחים – או שזה המושב שמתחיל כבר להציק לי.




רשת הסינגלים מביאה עימה בעיקר רכיבה כפית וזורמת. אני מתענג על המורדות, מתפנק בין העצים ומשתדל שלא לסבול בטיפוסים. המחזורים שבין שרירי רגליים צורחים, לב שחצה מזמן את הקו האדום לבין רכיבה שפופה במורד תלול ומהיר (54 קמ"ש באחד המורדות לפי הקלטת ה-GPS שלי), נקבעים לפי תווי השטח ועד כמה רצה גל צחור לגרום לנו לתפור את ההרים האלו.

הוט אפיק ישראל - כאב זה פחד שעוזב את הגוף. צלום: רונן טופלברג

הוט אפיק ישראל – כאב זה פחד שעוזב את הגוף. צלום: רונן טופלברג

עליית דרדרת אחת אחרונה, קילומטרים ספורים מהסיום, מכריעה אותי. אני עוצר לנוח וממשיך מעט ברגל. באותו הזמן חולפים אותי רוכבים של הלופ הארוך. למרביתם זה יום התחרות השלישי ברציפות – גיבורים של ממש וגיבורות של ממש!

עוד קצת ומגיעים, המים בשלוקר נגמרו מזמן, כך גם שני חטיפי אנרגיה. אני רץ על אדי האנרגיה שנותרו לי. את הכושר השארתי למטה בעמק יזרעאל, כאבי השרירים נשרו בהיל קליים של סובארו, ואני מתקדם בכוח הרצון. ועם כל זה אני עדיין לא מצליח להבין איך כל-כך כיף לי ואיך אני נהנה מזה. כמה פניות אחרונות לפני קו הסיום, מגיעים ל"שמאלה חזק" מדורדר שמובילים אליו מטרים של אבנים גדולות. זו בדיוק הנקודה בה מצטרפים עייפות, פני השטח וחוקי מרפי ל"קראש לפני סיום" קלאסי. אני אומר לעצמי:" יא חמר! לא ליפול, לא ליפול, לא ליפול". מקפיד על בלימה וקצב מדוד, לוקח קו הגנתי עובר את הפניה ונעקף על ידי שתי רוכבות מחו"ל. כגבר ישראלי זה שרט לי מעט את האגו, ברמת העייפות הכללית, שייהנו. אני שם צלב-על קו הסיום.

הוט אפיק ישראל - מעבר לכושר ולכאב יש כיף שאין לתאר! צילום: ניר חזן

הוט אפיק ישראל – מעבר לכושר ולכאב יש כיף שאין לתאר! צילום: ניר חזן

התחושה של חציית הסיום שווה אולי, רק לתחושה בזינוק. תערובת של אושר עילאי, עם הקלה ומעט אנטי קליימקס – של סיום אירוע אינטנסיבי. מרוצה אני יורד מסייח המירוצים שלי, וצועד, מדעדע לבירה צוננת של פינישרז עם חברים ישנים וחדשים. וזה מעניין, אגב, לראות כמה אופנועני חוד ואנשי שטח הם גם רוכבי אופניים רציניים: גיא באומל, נדב לוגסי, גיא לוריא (שרכב עם אישתו), רונן אביסרור ואחרים.

היה גדול, ענק. ואפילו שרכבתי ממש מעט מהאירוע המדהים הזה. בהחלט שזה פתח לי את התיאבון ומי יודע, אולי גם אפטר סופסוף מהסלידה ממירוצים. מישהו מכיר מעסה טוב?

 

סובארו פורסטר טורבו הדרך המהירה להוט אפיק ישראל. צילום: נועם עופרן

סובארו פורסטר טורבו הדרך המהירה להוט אפיק ישראל. צילום: נועם עופרן

תודה מיוחדת לסובארו אשר השאילה פורסטר טורבו לטובת סיקור אפיק ישראל

 

תגובה לפוסט

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר.שדות חובה מסומנים ב- *

*