יום ראשון , 20 אוגוסט 2017
דף הבית » מגזין » המשוטט בשטח – ההיסטוריה של לנד-רובר
המשוטט בשטח – ההיסטוריה של לנד-רובר

המשוטט בשטח – ההיסטוריה של לנד-רובר

כתב: לישי בן ינאי

אגדת השטח המוכרת לנו היום בשם לנד-רובר התחילה באמצע המאה ה-19 של האלף הקודם, דווקא במפעל האופניים שהקימו ג'ון קאפ סטארלי וביל סאטון, בעיר קובנטרי באנגליה. בשנת 1885, אחרי הצלחה מסחרית סבירה של צמד היזמים בענף האופניים, הם החליטו שהגיעו לסוף דרכם המשותפת. לאחר זמן מה, סטארלי יצא לשוק עם אופניים משלו שנקראו: 'אופני הבטיחות של רובר'. משמעות השם 'רובר' באנגלית היא 'המשוטט'. סטארלי עשה חיל בעסקי האופניים,  ועד מהרה הוא הפך למותג מוכר ברחבי אירופה. בשנת 1899 הציג סטארלי לראשונה בתערוכת הרכב של אנגליה תלת-אופן ממונע. למרבה הצער, סטארלי עצמו לא הספיק לראות את חזונו המוטורי מתגשם והוא נפטר בגיל 46, שנתיים לפני שהמכוניות הראשונות עליהן חלם החלו לצאת את שערי המפעל.

תחילה ניסו ברובר לייצר מכוניות פאר, אך הניסוי לא עלה יפה; בעיות אמינות ומערכות מכאניות מסובכות מדי איימו למוטט את המוניטין הטוב של המפעל. בזמן מלחמת העולם הראשונה גויסה רובר – כמו שאר מפעלי הרכב האנגליים – לטובת המאמץ המלחמתי, ובמקום מכוניות נוסעים התחילו לייצר שם מטוסי קרב. לאחר המלחמה הוחלט ברובר לשנות כיוון ולהתרכז בייצור מכוניות עממיות וזולות. במהלך שנות ה-30' התבסס מעמדן  של מכוניות רובר, בעיקר כבעלות… אופי משעמם, אבל אמינות ביותר. הכל זרם על מי מנוחות. אמנם פה ושם היו להם 'יציאות' מעניינות, אבל באופן כללי שום דבר מעניין לא קרה שם עד לשלהי מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1947, אחרי שש שנים של מאמץ מלחמתי שבמהלכן הסבה רובר את פסי הייצור של המכוניות במפעליה  לטובת ייצור של מנועים למטוסי קרב, היא נזקקה נואשות למוצר חדש שיקיים ויצדיק כלכלית את שני המפעלים הקיימים שלה בסוליהול (SOLIHULL) ובוורוויקשייר (WARWICKSHIRE). למרבה המזל, יו"ר רובר – ספנסר ווילקס (SPENCER WILKS), שהיה מהנדס בהכשרתו, ואחיו מוריס ווילקס (MAURICE WILKS) ששימש כמהנדס הראשי של רובר, העלו רעיון למכונית זולה לבנייה, קשוחה, קלה לתפעול ובעלת יכולת עבירות טובה, על-מנת שתוכל לשמש לצרכים חקלאיים ובמיוחד כדי שתוכל לצלוח את הדרכים ההרוסות ברובן של אירופה אחרי המלחמה. מוריס – המהנדס הראשי, שהיה גם הבעלים הגאים של שטח אדמה נרחב מצפון לווילס, אהב לטייל בשטח ברוב זמנו הפנוי, והיה זקוק לרכב בעל עבירות של טרקטור, בשילוב עם יכולת של נסיעה סבירה על הכבישים הציבוריים. באחד מאותם שיטוטים בשטח שהיה כל-כך אהוב עליו, עלה במוחו של מוריס רעיון שיכול להזרים מזומנים לקופתה המצטמקת של רובר; יחד עם אחיו שרטט בחיפזון התוכניות לייצור הלנד-רובר הראשון, ועד מהרה גם נבנה אבטיפוס ראשוני.

אפשר להניח שהאחים וילקס הבחינו (ויותר מכך, כפי שתראו בהמשך…) בהצלחתו העצומה של הג'יפ האמריקאי בשדה הקרב והפופולאריות הגואה שלו גם בקרב אלא שלא לבשו מדים, וראו בכך הזדמנות לשקם כלכלית את המפעל. על-מנת "לחסוך בזמן הפיתוח", רכשו רובר (בעילום שם, אפשר להניח) שלושה ג'יפים אמריקניים מסוג EX-WW2 מעודפי הצבא. אב-הטיפוס הראשון נבנה, למעשה, תוך שימוש בחלקים מהג'יפים הצבאיים כולל שלדה וסרנים, יחד עם מנוע 4 צילינדרים בנפח 1.6 ליטר מתוצרת רובר. האחים ווילקס החליטו שייצור המכונית החדשה יתקיים במפעל מטוסי הקרב (לשעבר) בסוליהול. אחרי המלחמה, ברזל ופלדה היו מתכות יקרות המציאות. לעומת זאת, מטוסי קרב בשלבי ייצור כאלה ואחרים היו בשטח המפעל בשפע ובזול. זו הסיבה לכך שחומר הגלם לייצור הלנד-רוברים עשוי עד היום מלוחות אלומיניום, ששימש בעבר להרכבת מטוסים. תחילה זה היה אילוץ כלכלי, והיום זה כבר עניין של מסורת.

 הלנד-רובר ('המשוטט בארץ') הראשון נולד כמכונה חקלאית, וכך גם הוצג בתערוכת הרכב שנפתחה באמסטרדם ב-30 באפריל 1948. יציאת כוח (PTO) וכננת מכאנית היו חלק מרשימת התוספות המקורית. הלנד-רוברים הראשונים נועדו לחרוש, לקצור ולגרור, ועמדו בכבוד בכל המשימות הקשות ככלי חקלאי – ממש כמו טרקטור.  אגב, גם אגדת שטח אחרת – האונימוג של מרצדס-בנץ – נולד בנסיבות דומות ובערך באותו הזמן, אלא שבניגוד ליתר חבריו לשטח הוא היחיד שמוצע עד היום (לצד אינספור גרסאות, גם לשימושים צבאיים) גם בווריאציות ייעודיות לשימושים חקלאיים. הלנד-רובר הראשון נמכר, אם כן, בעיקר לחקלאים במחיר של 450 פאונד ליחידה, והפך כמעט מיד להצלחה מסחרית, כשבשנה הראשונה לבדה נמכרו 3,048 כלי רכב – כל שיכלו לייצר ברובר.

בדומה לג'יפ הצבאי האמריקני, גם ללנד-רובר הראשון היה בסיס גלגלים של 80 אינץ'. זו הסיבה שהוא גם נקרא בשם לנד-רובר 80 ובהמשך הוא כונה 'סדרה 1'.  הוא יוצר כמעט ללא שינויים עד 1953, וצויד בהנעת 4×4 קבועה ודלתות ברזנט אופציונאליות, שרק לאחר כמה חודשי ייצור הפכו לסטנדרט. ב-1950 – שנתיים לאחר הצגתו – ניתן היה לקבל את הלנד-רוברגם עם גג מתכת. בעקבות דרישת הלקוחות להגדלת שטח המטען, הוצג ב-1953 הלנד-רובר הראשון עם בסיס גלגלים ארוך – 107 אינץ'. דגם זה צויד במנוע חזק יותר בנפח 2.0 ליטר, ואפשר היה להשיגו גם בגרסת טנדר.

בשנת 1956 נוספו ללנד-רוברים עוד 2 אינצ'ים לבסיס הגלגלים, והפכו בהתאם את שם הגרסה הקצרה ל-'88' ואת שם הגרסה הארוכה ל-'107' – ללא ספק דגמי הלנד-רובר הקלאסיים והמוכרים ביותר עד היום. שנה מאוחר יותר גילו ברובר את מנוע הדיזל, ואחד ממין זה, בנפח 2 ליטר, נכנס להיצע המנועים. ב-58' הושק הלנד-רובר סדרה 2 והשינויים היו בעיקר בנפח מנוע הבנזין שגדל לכדי 2.25 ליטר, שיפור קל בנוחות ועדכוני עיצוב מינוריים.

 אחרי עשור זועזע קשות קהל המעריצים של לנד-רובר שהלך וגדל, מהשינוי הקיצוני ביותר שעברו דגמי היצרן: הפנסים שבסדרה 2A עברו – שומו שמיים – ממקומם בתוך הסבכה הקדמית אל חזית הכנפיים, בהתאם לתקנות התאורה בחלק מהמדינות בהן הוא הוצע. באותה שנה – 1968 – החלו הניסויים הסודיים בבניית רכב שטח מפואר- קונספט לא מוכר עד אז. לנד-רובר נהנו מהצלחה מתמשכת בקרב "צרכני רכבי השטח האמיתיים", קרי: חקלאים, גופים מוסדיים, חברות בנייה ותשתית, משלחות מחקר,  וכמובן – צבאות רבים. אבל בשוק האזרחי/המוני לא היתה להם דריסת רגל מפנקת יותר, כזו שתוכל להתחרות במכוניות המוצעות לכל אזרח. הרעיון להציע רכב שטח מפואר היה מהפכני, וצחוק הגורל הוא שברגע שהחלו לדלוף פרטים אודות הפרוייקט, הוא זכה במקרה הטוב לקיתונות של לעג וזלזול; כולנו יודעים לאן הגיעה אופנת רכבי הפאר לשטח…

מפרויקט הוולאר (VELAR) פותח הריינג'-רובר הראשון שהושק בשנת 1970, עם מנוע V8 בנפח 3.5 ליטר, סרנים חיים, קפיצים ספירליים נפרדים ורמת פאר שלא נודעה עד אז במכוניות שטח. רשימת ההמתנה לריינג' החדש שברה שיאים,  והמאושרים שקנו אותם ראשונים, יכלו למכור אותם במחיר גבוה יותר מהמחיר בסוכנויות. היו אלה שועי אירופה שברכישתם ריינג'-רובר לא פעם לצד צי פרארי, למבורגיני, יגואר או רולס-רוייס –  שבנו את שמו האלמותי של רכב השטח המפואר. בראשם היו בני מעמד האצולה והממון מאנגליה, גרמניה, איטליה, שוויץ או כל מדינה אחרת בה חיו בעלי נחלות ואדמות, שעד כה נאלצו להתנייד ברחבי אחוזותיהם או על גב סוסים או ברכבי שטח צנועים וספרטניים. דווקא בפתחי מלונות הפאר בסנט-מוריץ שבשוויץ, בקאן שבצרפת או בטיילת סביב אגם לוקארנו שבאיטליה דפקו רכבי השטח  המסוקסים מבחוץ אך מפוארים מבפנים את הפוזות הטובות ביותר. ברובר לא נחו על זרי הדפנה, וכבר באוקטובר 71' הושקה 'סדרה 3', עם עיצוב חזית מחודש. ביוני 76' יצא הלנד-רובר המיליון את שערי המפעל בסוליהול. לאחר שרבים מבעלי הלנד-רוברים החליפו את מנוע 6 הצילינדרים החלש והמיושן בנפח 2.6 שהיה ברשותם, במנוע ה-V8 החזק יותר שהיה מותקן בריינג'-רובר, השיקה לנד-רובר בשנת 1979 את ה-109 סדרה 3, לראשונה עם אופציה למנוע  V8 בנזין בנפח 3.5 ליטר שנלקח היישר מהריינג' (שהשאילו מהסלון של רובר – ה-3500). אותו 109 סדרה 3 היה, למעשה, קודמו של ה-110 שהפך מאוחר יותר ל'דיפנדר' (1983). זה האחרון צויד במתלים ספיראליים ששיפרו משמעותית את נוחות הנסיעה, ולמפונקים באמת הוצאו גרסאות 'קאונטי', שם שצץ לראשונה עוד בגרסאות המאוחרות של 'ה-109'. לקוחות הדיפנדר נהנו לראשונה מגיר בעל 5 מהירויות והגה כוח. מותרות של ממש. ב-1985 מצהירים ברובר על מכירות ב-120 מדינות.  

ה'דיסקברי' הוצג לראשונה בתערוכת הרכב של פרנקפורט ב-89'. מדובר היה בדגם חדש לחלוטין, שהוצג כמעט 20 שנה לאחר השקת הרייג'-רובר. הדיסקברי מוצב בין הדיפנדר הספרטני לבין הריינג'-רובר המפואר, ומגיע עם רמת אבזור גבוהה ומנוע טורבו-דיזל חדש בעל הזרקה ישירה.

ב-1994 נרכשת רובר על-ידי חברת ב.מ.וו הגרמנית, ובשנת 1997 מוצג הפרילנדר – לראשונה ברובר, רכב כבישטח עירוני, שהוצע בגרסת בנזין בנפח 1.8 ליטר וגרסת טורבו-דיזל בנפח 2.0 ליטר והזרקה ישירה. לאחר אכזבה מהרכש האנגלי, מוכרת ב.מ.וו את רובר תמורת פרוטות (ליתר דיוק, 10 פאונד אנגלי) וחובות עצומים שעוברים לאחריות בית ההשקעות 'פניקס'. בנפרד מוכרת ב.מ.וו את חטיבת לנד-רובר לקונצרן פורד ב-3 ביולי 2000. אגב, את השם והזכויות למיני מיינור משאירה ב.מ.וו בידיה, מהלך שיתגלה כאווזה שמטילה ביצי זהב.

בשנת 2004 הושק הדיסקברי 3, עם טכנולוגיה שהופכת בלחיצת כפתור כל עירוני חנון לג'יפאי מסוקס (אם רק יסכים לסכן בשטח 450 אלף שקל). מעלה ורדית כבר לא יהיה לעולם אותו הדבר… במאי 2005 הושק בישראל הריינג'-רובר ספורט, שחולק עם הדיסקברי את אותה הטכנולוגיה ואף את אותו פס ייצור. כמעט באותו הזמן, הודיעה ממשלת בריטניה על אי-נכונותה לתמוך בהלוואת גישור של 100 מיליון פאונד למען מפעל MG-רובר הגוסס. מספר דקות מאוחר יותר הודיעו על הפסקת הייצור במפעל. אמנם לנד-רובר נמצאת כבר מזמן בדרך עצמאית מצליחה, תחת כנפי פורד האמריקנית ועם עתיד מבטיח, אך סגירת MG-רובר לאחר 100 שנות פעילות, בהן אי-אילו שנים מפוארות של כתיבת ההיסטוריה של המכוניות, היתה שעה עצובה לכל חובבי המכוניות באשר הם.

כיום לנד רובר כבר לא בידי פורד והמותג הבריטי המוכר עבר לידיים הודיות; קונצרן הענק טאטא רכש את לנד רובר מידי פורד במרץ 2008 (יחד עם יגואר). המותג רב התהפוכות והגלגולים שוב שינה בעליו אך הפעם נראה שהכסף ההודי יחד עם המוטיבציה למנף עד תום את השם המפורש אכן מבטיחים עתיד אופטימי. אנחנו מחזיקים אצבעות

2 comments

תגובה לפוסט

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר.שדות חובה מסומנים ב- *

*

http://bit.ly/2opbTV6