יום ראשון , 24 ספטמבר 2017
דף הבית » מגזין » ראש לשועלים – אבות וילדים בשטח
ראש לשועלים – אבות וילדים בשטח

ראש לשועלים – אבות וילדים בשטח

מאת: צח פלדמן

יש הטוענים שאני טיפוס מטעה. ממבט ראשון:

זיפים, קעקוע, קומץ שערות לבנות ששכחו פיגמנטציה מהי, בעקבות מסעות פרסום כאלו ואחרים שעלו על שרתון. ואפילו כוסה אלגנס מתחת לעין. נאה!

וממבט שני? לא דובים ולא יער. להוציא דובונים ביער בן שמן.

אז איך הופכים את הפוטנציאל החזותי למציאות גברית ומסוקסת?

פשוט.

משחדים כתב שטח ופתאום, ככה בלי לשים לב,

אתה והוא דוהרים על הכביש לכיוון רמת מגשימים.

הוא בסובארו פורסטר עם 2 בנות שמחוברות לקונג פו פנדה בדי וי די.

ואני, הרחק מאחור, עם טריוס של נושכי כריות אוויר, פלוס אחד ילד,

שמחובר לפנדה. בלי קונג פו.

אבות וילדים בשטח. המחבר מזדהה עם אבטיח ירוק. מסוקס עם נגיעות שיבה בטוב טעם - מראה שהפיל יפות וטובות - היום מושך תנים לרחרח במאהל. צילום: רוני נאק

והחבר, לא חבר. נוסע כמו נינג'ה, משאיר מאחוריו איילה פצועה עם חוש כיוון של לוטרה ושואג בנייד כל מיני מילים מוזרות: "הר. שמר. דיונה. אזימוט"

רק אלוהים שיושב עכשיו מול "גוגל ארס" ידע מה עובר לו בראש.

"ניסע הפעם למקום גבוה במיוחד, כדי שלא יהיה חם," זמזם איש השטח בנייד, בעודי סוחט את דוושת ההאצה, שבעוד שניות מספר פוגשת את האספלט לקפה ומאפה.

"מה?"

"נמשיך בכביש התלים. נחלוף על פני תל סקי. אתה יודע:

הוא נכבש במלחמת יום כיפור."

יודע, בטח יודע. ואם במלחמות עסקינן, לרגע הרגשתי שאם אני לא מגייס את המומנט של הטריוס, אני שולח צו 8 לנהג גרר עם מבטא רוסי. וגומר עם זה.

"נחלוף על פני חאן ג'וחאדר – שהיה מלון דרכים בתקופה העות'מנית –

ונעצור ללילה מצפון לגבעת אורחה ליד בריכת אורחה. יש?!"

אם אתה אומר.

16:43

לאחר דרך מפותלת שעולה ועולה, בעוד הקליטה בנייד יורדת ויורדת, מצאתי את עצמי בחניון מאולתר ב… "מצפון לגבעת אורחה ליד בריכת אורחה. יש?!"

מזל שבאותו המקום, בחרו עשרים – שלושים בייניש עם כיפה בקוטר הטאגאדה בלונה פארק, לפתוח מחנה לילה. למה מזל?! להוציא שירים בקולי קולות שהבריחו אפילו זאבים עם כלבת וגנראטור טורדני שהיווה תחרות ראויה לקולות השירה – הרגשתי שאיתם, אני קרוב יותר לאלוהים.

ומגיע לו תודה שהביאני עד הלום.

אבות ובנות בשטח. הקמת המחנה בחניון אורחה. "את תחזיקי כאן. לא לעזוב כן?" הילדה "אבל אבא, אבל אבא, אבל אבא". הוא עונה "לא עכשיו!" צילום: צח פלדמן

18:47

אנחנו הוצאנו את הציוד מהכלים. והילדים הוציאו אותנו.

על קצה המזלג:

הקטנה רק עם סנדל אחד ועל הקרקע נמלים שלא אכלו שבועיים.

הגדולה הצליחה לשבור מוט של אוהל שנפתח מעצמו – ומאז הוא בטיפול פסיכולוגי בריקושט. ועומר? במקום לנגוס בתירס הגמדי, נגס בלשון ודמיין שצרעה בעטה לו בראש.

ובהזדמנות זו, הבהרה: מדובר היה בצעקה של ילד ולא בניסוי צופרים בדמשק.

אבות וילדים בשטח. עומר מדמיין עקיצת צרעה - אני מדמיין 669 והחבר אדיש והופך את הקבב על האש. צילום: צח פלדמן

22:24

לילה. לאחר תריסר קרטושקס, צ'יזבט על צרעה בלי עוקץ, פעמיים צ'ייסר ואחד סיגר – דממה. כולם ישנים. חוץ משני השובבים שלנו. או אם לדייק, שובב אחד.

כזה שפוחד משועלים, מזאבים, ומכול דבר שעושה "א – או".

בטח כשרק הירח ער.

23:45

(לקרוא כמו קריין מכירתי)

הנחירות של הילדים ובני הישיבות לא כיבו את המדורה?

חדש! פיפי עם אדי ויסקי אירי בן 18!

חברים בשטח. ציוד קמפינג משובח והתעלמות בוטה מחיות בר (שמגיעות לבקר במאהל). צילום: צח פלדמן

24:00

עכשיו גם מדורה אין.

לקרוא כמו ילד כאפות מגבעתיים:

"רוני… רוני… אני שומע חזיר בר."

לקרוא כמו זה שנתן לי את הכאפות. רק ממגדל העמק.

"זה שום חזיר. לך לישון"

7:00

כאילו, אם לא הספיקו לי: טריוס שלא עומד בקצב, ילד שמאמין בלב שלם שצרעה עשתה לו עוקץ, מדורה עם ריח של פיפי וחבר שלא מאמין בחזירי בר  שבאו לנשנש לי את האשך – הוא גם העיז להעיר אותי בבגד ים ולומר בחיוך: "אני הולך לבריכה. אתם באים?!"

עומר, לתומו, חשב כי בבריכה עם דוכן ארטיק וכל החרא הזה עסקינן, אבל לא:

בריכה עם להקת צפרדעים. ואל תגידו לי שהקור הנורא וארטיק הם בני דודים. כי הם לא.

אבות וילדים בשטח. מרוב צפרדעים לא רואים את המים. איש השטח שלנו זינק פנימה והשמש בקושי עברה את האופק בסוריה. צילום: צח פלדמן

8:45

לאחר טבילה שהסתמנה כחוויה יוצאת דופן – אמנם לא היה ארטיק אבל הרגשנו כמו אחד כזה – נסענו לחאן ג'וחאדר ונכנסו לשטח.

הוא קליל כארנב מיוחם, ואני כחולדה מירוחם.

הסתערנו על כמה דיונות. לקחנו כמה סינגלים. בחנו גבולות של גשרים –

אלה שאתה עולה עליהם – ואומר תודה שגם יורד. ערס על טרקטורון עבר, עשה "שלום". שפריץ פה, שפריץ שם. תענוגי!

הפורסטר הרגיש כמו ילד בארגז חול ובאופן מפתיע,

גם הטריוס צלח את המשימה כמו ילד גדול.

10:54

יצאנו לכביש ליד הכניסה לשמורת גמלא.

"אבא, יש לי פיפי", לא איחר לבוא. אז עצרנו שוב.

(סאונד של פיפי על חול)

המשכנו על הכביש עד לצומת המפלים ומשם – לצומת בית המכס העליון.

"פנה שמאלה לחד – נס," שאגה חיית השטח שהשאירה לנו אבק כוכבים לארוחת עשר. אבל הדבקתי את הקצב, כמו גם את הגב המיוזע לכיסא.

"בעוד שלושה קילומטר, פנה שמאלה". פניתי.

אבות וילדים בשטח. עומר לא מתרשם מהסיקוס של אבא. צילום: צח פלדמן

11:24 – עין אמפי

שוב אנחנו מחוץ לרכבים. והפעם לא בגלל פיפי. אבל לא רחוק מזה.

כי הפחד פן נחש צפע ינשנש לי את הקמיצה, מילא לי את השלפוחית במחשבות ובנוזלים טורדניים.

11:58

הצעדה במעלה ההר לעבר בריכת הדגים שאוכלים את היובש בכפות הרגליים, איכשהו עברה בשלום. למעט מספר אירועים חריגים. להלן ציטוטים נבחרים: "אבא, תרים אותי", "אבא, נפלתי", "צח, הוא נכנס לשדה מוקשים!!!",

"עומר, תצא מיד!". בום! (לא של מוקש. של הלב שלי)

12:15

מאתיים דג עם תיאבון של יאק שעישן מריחואנה רפואית – כולם ללא יוצא מן הכלל – על כף הרגל שלי. ואני, ליבי יוצא אליהם, כי אין הם יודעים שמדובר בכף רגל של מטרו סקסואל עם גבינה רומנית. פדיקור. מניקור. קרם רגליים יום ביומו. אפס אחוז טעם! מזל שהיה גם איש גברי עימנו, שאם לא כן, היו מוצאים עצמם המסכנים צפים לאור נרות.

13:54

חזרה לרכבים במורד ההר. אחסוך מכם את הציטוטים. אבל לא אחסוך את הרגע שבו כף רגלי האסתטית, נגעה בדוושת הגז.

היא הייתה כל כך קלילה ומשוחררת,

שלרגע חשבתי כי הטריוס הפך עורו ונכנס לנעליים של סיריון מהשכרה.

חוזרים הביתה!

14:26 – הטלפון צלצל.

מאחורי הקו אשתי, ספק שמחה לשמוע אותי, ספק רוצה לרצוח אותי.

חיוך משאסי לשאסי קישט את ראשי המאובק.

"מאמי, הכול בסדר? לא הייתם זמינים. דאגתי."

סיפרתי לה על החזיר בר.

גם היא לא אכלה את זה.

לך תבנה מדורה.

הכותב הוא פרסומאי, סופר ומאייר שבקושי מסוגל להרים אוהל כדורים.

One comment

  1. אני מבין שהטיול הזה עם רוני בעצם יצר את שם ספרך הבא: "געגועי למילואים בצאלים".

תגובה לפוסט

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר.שדות חובה מסומנים ב- *

*

http://bit.ly/2opbTV6