יום ראשון , 19 נובמבר 2017
דף הבית » מטוסים ותעופה » ספורטקאב – מטוס זעיר שאוהב שטח
ספורטקאב – מטוס זעיר שאוהב שטח

ספורטקאב – מטוס זעיר שאוהב שטח

עכשיו אני יכול להתוודות, רעדו לי הרגליים נורא! אני יושב במושב הקדמי של SPORTCUB חדש ונוצץ בקצה נתיב ההסעה על סיפו של מסלול ארוך, לוחץ בכל הכוח על דוושות הבלם ומחכה שאצבע מד טמפרטורת שמן המנוע תטפס לקשת הירוקה במחוון. וזה לוקח לה המון זמן בעיקר כשאתה מפוצץ אדרנלין. מנוע הקונטיננטל שניעור במחאה לחיים משינה של מינוס חמש מעלות צלזיוס, לא ממהר לשתף פעולה ולוקח את הזמן. בינתיים, בן – מדריך הטיסה שיושב מאחורי – מתדרך אותי דרך האוזניות לגבי המשך הטיסה: "נעשה כמה הקפות (נגיעות) כאן, אח"כ נעלה לגובה 3000 רגל לשיוט קצר לכיוון צפון ואז נגיע למנחת עפר עליו נתרגל נחיתות והמראות קצרות "בוש פליינג" כמו החברים באלסקה. ביינתיים תתכונן להמראה, תמשוך כאן, תדחוף שם תלחץ…" וכל מה שעובר לי בראש זה האם רעידות המנוע הקר מסתירות את רעידות הרגליים שלי או להיפך. כי זו פאדיחה נוראית לווברץ ככה מול טייס עם 5000 שעות מתועדות במטוס אירובאטי אסקטרה 300 שזה המקבילה המכונפת למכונית פורמולה 1 עם יתרון ברור במימד השלישי ויכולת להפעיל עד 10 ג'י על הטייס.

 השדה בקינג-סיטי נמצא בבועה פרטית וענקית משלו

הגעתי לסן פרנסיסקו בענייני עסקים אלא שלוח הזמנים שהכתיב לוח הטיסות של לופטהנזה השאיר לי יום פנוי בעיר שעל המפרץ. וזה תמיד נחמד שיש זמן לשוטט בעיר היפיפייה הזו, לרדת למזחים דרך צ'יינה טאון ולשיר "סאן פרנסיסקו על המים" כל הדרך תוך כדי לעיסת צ'ורוס חם ומתוק. לשלוח מבט נוגה לגשר הזהב ולהרגיש רחוק. אבל כבר עשיתי את זה כמה פעמים בעבר וחיידק הטיסה, שיצא מתרדמה של שנים רבות, חזר להציק לי ביתר שאת. כך שהחלטתי לנצל את היום ה"מת" לטיסת היכרות במטוס זעיר (אז"מ – אווירון זעיר משקל = מתחת ל-650 ק"ג, עד 110 קשרים, טייס+נוסע יחיד ועוד הגדרות) שאין כמותו בישראל. מדובר ב-sportcub שמיוצר במדינת וושינגטון, לא רחוק מסיאטל, על ידי אחד ממשפצי הפייפרים הנחשבים ביותר בארה"ב- cubcrafters. אותה סדנה עושה את העבודה כל-כך טוב שהם החליטו לבנות מטוסים מאפס ובין השאר גם קפצו על רכבת האז"מ שמאיצה מאד מהר בארה"ב. הקונספט פשוט אך גאוני: לשמור על המראה הקלאסי של פייפר אך לנצל את הטכנולוגיה החדשנית ביותר בתחום האירודינאמיקה, חומרים מרוכבים, מנועים וניהול מנוע, וכמובן בטיחות. 125,000 דולרים בארה"ב והאיקון המודרני הזה יחנה בהאנגר שלכם – זה עולה כמו טויוטה לנדקרוזר, וממש גרושים בפרספקטיבה של עולם התעופה.

היה עדיין חושך כשחלפתי כרוח רפאים דרך הרחובות הריקים של הכרך מזין במחשב הניווט את הכתובת של שדה התעופה בקינג סיטי, כ-150 מייל דרומית לסן פרנסיסקו, על כביש 101 המקסים. לכל אחד יש את הריטואלים הסודיים שלו, אחד מאלו שלי מחייב ארוחת בוקר "אמריקאית" באחד הסניפים של רשת "דניז'". אור ראשון עולה מעל רכס הרי סן גבריאל ואני מתענג על ביצים, האש בראונז' ובייקון כשהמלצרית המבוגרת וקשת היום עם הדליות הבולטות ברגליים לא מורידה ממני את עיניה ומחכה לזעיר ברמזים כדי למלא עוד ספל גדול מדי של קפה דלוח ומיימי.

מסופק המשכתי בדרך, עוד 60 מייל לקינג סיטי, נהנה מהסיפוק של ריטואל שבוצע כהלכתו – ומתחבר לעוד עשרות ארוחות בוקר על פני משרעת של כמעט שני עשורים – ונלהב לפגוש כבר את המטוס. מחלף הירידה לעיר מגיע מהר לאחר עיקול חד ולא אופייני ב-101, אני פונה העירה ומגלה עיירת ספר קטנה שמתחילה להתעורר לבוקר חורפי, בהיר, נטול עננים וקר מאד. חוצה את העיר, עובר איזור תעשיה ומגיע לשוליו של שדה תעופה ענקי (במונחים שלנו) מסלול רחב וארוך, נתיבי הסעה מסודרים, רמפת חנייה מסומנת וענקית למאות כלי טיס, והכל ריק נראה כמעט נטוש. אני ממשיך במורד השדה עד להאנגר גדול ויחיד הניצב בשטח. שעתיים וחצי אחרי היציאה מסן פרנסיסקו אני לוחץ על בלם החניה של הטויוטה אבאלון המושכרת.

 באים לטיסה?

מזל שריצפת ההאגנר הייתה כה נוצצת ומבריקה. כי ברגע שפתחתי את הדלת, נפלה לי הלסת לריצפה. בתוך מבנה האלומיניום האפור וחסר הייחוד ניצבו ארבעה מטוסים אירובאטיים בצבעים עזים מוקפים במדפים על מדפים של גביעים, מדליות ופוסטרים עדות להשגים של בעליהם. ביניהם, כמו כבש מוקף בעדת זאבים עמד הפייפר הצהוב שלי מחכה לגאולה. מיד הבנתי שלא נקלעתי לסתם האנגר אלא ל"אקדמיה לטיסה של טוטימה".

האקדמיה היא פרי יוזמה של שון טאקר – אחד מטייסי הפעלולים המעוטרים ביותר בעולם – שמטרתה ללמד את אומנות האירובאטיקה יחד עם טיסה בטיחותית ולתרגל טייסים רגילים כיצד להיחלץ ממצבים מסוכנים. בנוסף, זה בית הספר האזרחי היחיד בעולם המלמד טיסה אירובטית במבנה כשלצוות שלהם יש לוח הופעות צפוף מאד בכל רחבי ארה"ב.

"איפה בן?" שאלתי את הבחור החביב שהחל גולל את דלת ההאנגר הענקית. "שם" ענה לקונית מצביע עם סנטרו לעבר דלת משרד דקיקה. באותו רגע הדלת נפתחה וממנה יצא בחור ג'ינג'י צעיר וחייכן. "שלום, אני בן ואני המדריך הראשי באקדמיה". אז התחילו הרעידות.

עברו בסך הכל חמישה ימים מאז הסולו הראשון שלי, על ססנה 172 מתונה, והנה אני מטפס ונקשר בתוך כלי טיס בעל מבנה אחר, התנהגות שונה במהותה על הקרקע, סטיק במקום יוק (הגה) ומאחריי יושב אייס שמרגיש נוח במטוס הפוך שמסתחרר כלפי הקרקע.

מד השמן הגיע סופסוף לתחום הירוק, הודענו בקשר שאנו מוכנים להמראה (השדה נמצא ב"בועה" משלו ללא נתיבי-טיסה ולמעשה משוחרר מדיווח לפיקוח טיסה) כדי ליידע מטוס אחר שעל הקרקע או חולף באיזור. אני משחרר את הלחץ מדוושות הבלם, מתיישר בעדינות על קו האמצע של המסלול ודוחף את מנוף המצערת עד לעצר. תיכננתי לעשות המראה מסודרת, עם ריצה מסודרת, הרמה של הזנב, המתנה קצרה למהירות שתגיע למהירות ניתוק ואז לעלות לשמיים הבהירים באלגנטיות. זה לא קרה.

ברגע פתיחת המצערת סטה המטוס בחדות שמאלה – תופעה המכונה P פקטור – מיד תיקנתי עם רגל עמוק על דוושת ימין כשבמקביל אני מוריד סטיק לפנים כדי להרים את הזנב מהמסלול, שנייה לפני שהמוח שלי נכנס לעומס יתר, הגיע מד המהירות לשנתה הנכונה ומשכתי סטיק אחורה. הקצב שבו הקרקע צנחה תחתיי העתיק את נשימתי. כל העסק לא לקח יותר מ-10 שניות. כולה 112 כ"ס אבל מטפס כמו גדול. זהו, אנו באוויר, אפשר לנשום ואני משחק קצת עם ההגאים לקבל תחושה ולדעת כמה חזק ללחוץ עליהם ולחוש את רגישות תגובתם. והם נורא רגישים, תמצמץ והמטוס פונה, שיעול ואתה בלופ, נפיחה וטיפסת 1000 רגל. מה שמסמן לי להוריד סל"ד ולרדת לגובה השיוט שתכננו.

נמוך ולאט לעבר כביש מספר 101

עשר דקות בנוף שדות שיכול בקלות היה להיות עמק יזרעאל, הרים ברקע ורחוק במערב רואים את הערפילים המגיעים בגלים מהאוקיאנוס השקט (העיירות מונטריי וכרמל ממש קרובות). אני מטיס את המטוס וכיף לי, פניות קלות, פניות חדות, שתיים שלוש הזדקרויות וכבר קיבלתי בטחון.

"השדה שאנו נגיע אליו תיכף" מתחיל בן את התדרוך לקראת נחיתה "תחום על ידי גבעות בצד אחד ומאחד מכיווני הגישה. בגלל הרוח נצטרך לרדת לפיינל באלכסון בין הגבעות למסלול. בסדר?". הוא מאד מנומס הג'ינג'י הזה אני חושב לעצמי "בטח סבבה" אני עונה מייד, סקרן לקראת הביצוע. מה כבר יכול להיות? הוא הרי טס עם טירון חנון. דימיתי בנפשי גישה בזווית אלכסונית למסלול. אז כמעט שצדקתי, כי מה שהיה באלכסון היה המטוס. "תראה מה אני עושה" אמר בן ותוך חצי שנייה נכנס הפייפר להחלקה מטורפת הצידה. 30 מעלות או יותר ואני רואה את שפת המסלול מחלון הצד. הסטיק פול שמאלה, רגל ימין עמוק בפנים ומד שיעור הנסיקה מורה על שקיעה של 1200 רגל/דקה (גישה/פיינל רגילה נעשית ב-500). הקרקע התקרבה נורא מהר לשמשה, ואז כ-5 מטרים מעל למסלול בן מנטל את ההגאים, הפייפר מתיישר בצייתנות, צף, מאט, ונוגע מעדנות במסלול העפר. נורא התרשמתי.


"עכשיו אני. אני חייב לנסות את זה" נדלקתי ואני חם על הגז. ממריאים, הפעם אני כבר מרגיש בנוח עם הכלי ומכין מראש את ההגאים להמראה הקצרה. מתכונן לגישה מכניס רגל ומטה סטיק. "עוד, תן לו עוד" אומר בן באוזניות "עד שלא יהיה יותר מהלך". אני עם עין צופיה על מד המהירות ויד על המצערת שלא נגיע למהירות שבה המטוס לא יכול להישאר באוויר כשאנו כה נמוכים. וזה מוזר איך שתחושת השליטה בכלי ובגלישה משתפרת בתימרון היזום הזה מאשר בגישה ישרה ורגילה שבה אתה-הטייס מגיב למטוס ולא מפעיל אותו.

"רואה את הפס הלבן מימין? שם תינחת!"

מתחילים לחזור. הפעם אני כבר מנגן לבד על ההגאים. אחרי ההמראה השלישית ממנחת העפר, אני נשאר צמוד לקרקע מעל ערוץ נחל המתפתל תחתינו ומתמרן את המטוס שיישאר בדיוק מעל חלוקי הנחל שמציצים דרך המים השקופים. הריכוז מירבי, מעין זן ומדיטציה השמורה רק לרוכבים על אופנועי כביש או שטח מהירים ונהגי מירוץ. הראש בחוץ תר אחרי העיקול הבא בנחל וסורק את הנוף לקווי מתח או הפתעות אחרות. החיבור למטוס מושלם ואני שוקע בתוך הטיסה והתנועה הממכרת במרחב. אחרי שזה נמאס טיפסנו חזרה ל-3000 רגל בזווית של מקסימום ביצועים (Vx זווית טיפוס מירבית במצערת מלאה). עוד כמה שמיניות ואז גישת החלקה למסלול הגדול. נגעתי בשלושה גלגלים, מצערת שוב מלאה, רגל ימין בפנים ואני מטפס להקפה אחרונה. "הלך לך המנוע" מתקיל אותי בן וסוגר מצערת. "אוקי" אני עונה בביטחון, נותן למטוס הצהוב לשקוע מעט ומקזז אותו למהירות גישה של 55 קשרים. חולף סף מסלול אני מסובב אותו בפניה עדינה ומקנח בהחלקה מכוונת היטב ישר לזברה המצוירת בתחילת המסלול, מיישר 5 מטרים מעל לאספלט, נותן למהירות לרדת, מושך את הסטיק לבטן עוד ועוד עד שהמטוס שוקע ונוגע בעדינות במסלול.

 בידיים הנכונות ימריא הספורטקאב בפחות מ-60 מטרים

"היית לבד לגמרי" אומר לי בן. "אין מצב" אני עונה ושמח שהוא לא יכול לראות את חיוך הג'ריקן שפילח את פרצופי. אנו מסיעים בעדינות ומדוממים מול אקסטרה 300 שמתחרדנת בשמש. "פעם הבאה שתבוא נעשה סיבוב על אחד מאלו" מבטיח בן בזמן שאנו נפרדים "בשמחה רבה" אני עונה בעליזות אך גם מתעצב שלא אוכל לחזור על ריטואל ארוחת הבוקר המנדטורית בדניז' מפחד לאבד אותה.

את 150 המיל חזרה לסן פרנסיסקו אני עובר באופוריה, נהנה מכל מיל, ומתקשר לכל מי שער בישראל לספר על החוויות שלי. הגעתי למלון בדיוק בזמן להתקלח ולהחליף לחליפת העסקים. יורד במהירות ללובי כשביד אחת הטרולי שלי ובשנייה לפטופ, בכניסה ניצבת מרצדס 500 שתיקח אותי לנאפה.

One comment

תגובה לפוסט

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר.שדות חובה מסומנים ב- *

*

http://bit.ly/2opbTV6