שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
כתב: רוני נאק
כמה מאגדות השטח הגדולות ביותר שאצלנו, נולדו בתקיעות, ואפיל שלפעמים – אבל לא תמיד – מדובר מעשיות של ממש, הרי שיש במיתולוגיות האלו להוסיף את הצבע והקישוטים בכל סיפור טוב-סביב מדורה. וגם אני צברתי כמה סיפורי תקיעה טובים במהלך השנים בשטח, אם על אופניים, אופנועים 4X4 ואפילו טנק אחד או שניים. ובהיותנו גברים מאצ'ואיסטיים וישראלים זה תמיד איזה גורם שלישי, כוח עליון לפחות, שגרם מלכתחילה לתקיעה. גם אצלי זה היה סוג של כוח עליון אשר יצר סיטואציה לא נעימה אבל פתירה בהחלט. חוויה.
יצאתי מהשטח כשאני מרגיש מובס. "הנחל ניצח אותי" חשבתי לעצמי, אחרי הפעם המי-יודע-כמה שאני נוסע בערוץ של נחל עשוש, ואחרי עשרות שנים של טיולי שטח על כל רכב 4X4 שאתם מכירים (ועוד כמה שלא), רכים כקשוחים, חשתי מובס. וה"פוף" החזק ואחריו שריקת האוויר היו כמו הרוח שיצאה מהמפרשים שלי בנסיעה הזו. ירדתי מהקוקפיט של טנדר פולקסווגן אמארוק רק כדי לראות שני חישוקי סגסוגת נחים ישירות על המצע החצצי של הנחל.
רוצים להצחיק את אלוהים? ספרו לו על התכניות שלכם. וזו באמת הייתה טכנית נהדרת: לינה בערבה בחניון המקסים של נחל צבירה (פינת נחל נקרות ודרומה), בבוקר טיפוס רגלי לסדקי הסלע שמעל ואז לאורך דרך הבשמים ביום נהיגה ארוך מאד שאמור היה להסתיים בקליימקס אדיר ברוחייבה – היא רחובות בנגב. תכנית שהיא לגמרי בתוך מעטפת היכולות של פולקסווגן אמארוק (שהגיע בגרסת WILD) עם מיגוני גחון וצמיגי שטח מצויינים של TOYO.
כך העמסתי בשישי בבוקר שני משטחי עץ על הארגז הגדול של האמארוק – שניהם נכנסו לרוחב, בין בתי הגלגלים, ומשאירים עוד מקום לציוד הקמפינג ההכרחי: צידנית מלאה בירות, צידנית שניה מלאה בשר משובח מ"מקור הבשר" של רוני בהרצליה, אוהל, מחצלות ופק"ל קפה. ציוד ניווט נוסף לקוקפיט, ובניגוד למנהגי לאחרונה, זרקתי לארגז הטנדר גם את ערכת החילוץ שלי (המכילה: שתי רצועות גרירה, שאקלים, מדחס אוויר, תולעים לתקרים, כלי עבודה בסיסיים והרבה אופטימיות).
• ב"שטח" לא רק מדברים. אנחנו נסגור את העסקה הטובה ביותר לרכב חדש – כל רכב!
הדרך דרומה עברה בנעימים. עם שמונה הילוכים ומנוע חזק מאד המפיק מעל 40 קג"מ, האמארוק משייט במהירות של מכונית פרטית אבל בסל"ד נמוך מאד שמתורגם לשקט בתא הנהג וצריכת דלק (סולר) ממוצעת של כ-13 ק"מ/ל' בתנאי שיוט ועם מטען קליל כמו שלנו. צריכת הדלק הייתה כזו טובה, שלא חשבתי שיש צורך לתדלק לפני הכניסה לשטח, בצומת של עין יהב, מול המפער של הנקרות.
נכנסים לשטח ובתכלס לא צריך לעשות כלום. ההנעה כפולה בכל מקרה, אין LOW, יש צמיגי שטח טובים ומרווח גחון שאפשר לעבוד איתו. כך גלשנו באור אחרי-צהריים רך ומלטף בתוך הערוץ של הנקרות, כשהצבעים סביבנו הולכים ורווים והאוויר הופך לצונן. פינת צבירה, ויורדים מהנקרות למבוי הסתום של נחל צבירה ולחניון הלילה שעל שביל ישראל.
אנחנו לא לבד שם וחולקים את הספייס עם "חבורה של בנות". כפי שהגדיר אותן נהג לנדקרוזר מזוקן וחביב שפגשנו במוצא הנחל אחרי שהוריד להן אספקה. אהמ…"חבורה של בנות" ומול עיניי כבר צפות תמונות של נבחרת השחייה הצורנית של שוודיה במסע גיבוש בישראל. מלאי ציפייה הגענו לחניון רק כדי למצוא חבורה של מורות במשבר גיל הבלות שצועדות כבר חמישה ימים רצופים במדבר. רווס מנומס (יש מצלמת חניה!) ומצאנו פינה מרוחקת מעץ השיטה הענקי שתחתיו הן חנו.
הופ! נהייה בוקרה. שקשוקה, מרגז, הרבה קפה. מוותרים על הסדקים כי כבר מאוחר וחוזרים לכביש לקטע קצר עד למוצא העשוש. התוכנית דינאמית – ומשתנה. אבל היעד לא – רוחייבה זוכרים? נעלה לאורך העשוש, נתחבר למישר, ומשם נדלג בכביש עם למצפה, נסע לעבר הר חריף ונרד בנחל עקרב לניצנה, שבטה ומשם דרך החולות המקסימים לסיום רב-הוד ברוחייבה. סבבה? סבבה!
הקצב טוב, אני זורם בתוך הערוץ, מתענג על אחד הימים הקרירים האחרונים של אביב 2015 בערבה. הערוץ החצצי עובר בשטף מתחת לאמרוק שנראה כי גם הוא – כמוני – נהנה מהמרחבים הפתוחים, השמיים הענקיים וריחות הפריחה העזים, שהממו את חושיי בחלק הזה של העולם. כמעט לא קשור. זו אינה הערבה שאני מכיר ונהניתי מכל מטר, עיקול בשביל, רחש חצץ והורדת הילוך.
אני מודה. חשבתי על ציצים – אמרנו כוח עליון לא? וואלק ציצים. סוגי ציצים, ויש הרבה. צפתי, לא הייתי מאחרי ההגה אפילו שישבתי שם. ובדיוק אז נפלתי ל"מלכודת" מרושעת שהציב לי נחל עשוש המקסים (עדיין חולה עליך מותק). שיח גדול משמאל, דחק אותי ימינה פן יישרט הצבע הלבן של האמארוק, ומימין המתינה לי אבן רבועת כתף, חדה ומשוננת, רעה כמו עורכת דין פולניה, מוסווית מאחרי שיח כמו כוונה טובה של חמות.
"פוף….וויישש…." ויהי שקט.
ירדתי לקרקע. בשני המובנים. צד ימין של הטנדר רוכן כספינה שנטרפה, אחרי שאיבד את הגובה של הצמיגים אשר מחייכים אליי עתה בחיוך נבוך של כוסה רצינית בדופן. הצמיג האחורי טוטאל-לוס עם חיוך רחב של ג'ריקן. הצמיג הקדמי, חייכן מעט פחות אולי אצליח לתקנו.
ספייר הגיע וירד מהקן ה-SUNG שלו תחת הארגז. מה שנתן לי את ההזדמנות להתחבר עוד יותר לערבה ולשכב תחת הטנדר עד שהורדתי את הגלגל. החלפת הגלגל האחורי לא הייתה אישיו כלל – עוד הייתה תקווה.
עכשיו לקדמי. אהמ…זה הזמן לשלוף את ה"טאייר פלאגר" – מכשיר כזה שמסוגל להשחיל פטרייה לתוך צמיג טיובלס ולאטום נקב. נקב כן – חריץ לא. וזה החל דיון על הניואנסים בין נקב לחריץ – ויש!
פטריה אחת בפנים, שנייה צמודה אליה, שלישית תעשה את העבודה. והמדחס לא מצליח לבנות לחץ בצמיג. עוד פטרייה, ואני מתחיל להזיע, הלחץ שלי עולה, אבל של הצמיג ממש לא. אוויר ממשיך לחמוק לו. ואז הבנתי שלמרות מאמציי, אנו מסיימים את המסע הזה כאן. חלפו כשעתיים מאז שעצרנו ורק שני אופנועים חלפו. מה עושים? ולא, אין קליטה בנייד (מה רק אתם חשבתם על זה?!).
קבלתי החלטה שהייתה נגד האינסטינקט שלי. לעזוב את המכונית ולהיחלץ רגלית כדי לצאת מהברוך. התלבטות, האם להמשיך במעלה הנחל למישר או לחזור חזרה לעבר הישוב צוקים? מפת סימון השבילים פתרה את הדילמה. 12 קילומטרים לצוקים – לפי 4 קמ"ש בקצב טוב – הליכה של 3 שעות. העמסנו כמעט את כל המים על הגב, השארנו פתק על האמארוק – "אנחנו צועדים לצוקים" ומספר טלפון בצידו – לא אפשר להתקשר משם – והתחלנו לצעוד.
האמת, שדי נהניתי בצעידה הזו, ואולי אפילו זה יתפתח לטרקים בעתיד מתי שהו, אבל לא היה לי יותר מדי זמן ליהנות מכיוון שאחרי כשעת הליכה, בדיוק כשהתחלנו להזיע ברצינות ולהרגיש את השמש צורבת את העור החשוף, אני פתאום שומע טרטור של מנוע דיזל חזק ומעבר לפינת הנחל מופיע – כמו הזיה של ממש – ריינג' רובר ספורט מלוקק שקורץ אלינו בפנסי ה-LED שלו. מאחרי ההגה שני בדואים חייכנים ומאחור ציוד למחנאות. "יאללה לצוקים", ואנו נכנסים לריינג' לא מאמינים אם מדובר במציאות או קיפול שלה. מאחרי ההגה סמיר. מספר על צי כלי הרכב שלו, ואנו מחליפים חוויות מהשטח. הוא קבלן משמעותי לעבודות עפר, ונהנה מהבריחה למדבר עם החבר הכי טוב שלו. המזל שלנו.
ליד צוקים מתחדשת הקליטה ואני מתקשר לחבר ממושב עידן. "היי שאולי אני תקוע בעשוש צריך עזרה" התשובה מהוססת "אה…אני בטיול עם המשפחה נמצא רחוק". הוא נותן לי מספר של חבר אחר מפארן שמגיע לשולחן שלנו ב"אורסולה" (המסעדה הייקית המפתיעה ונהדרת בכניסה לצוקים).
נכנסים חזרה לנחל, אני נשאר לשמור על האמארוק ואמנון המחלץ יוצא בטיסה לכביש מצא צמיג חליפי. נרדמתי. פרשתי מחצלת בצל של האמארוק, בישלתי תה מרווה חם ומתוק. ונרדמתי לשנץ מושלם של כמעט שעתיים עד שתנועת השמש במרום הצלה את ערוץ הנחל ונהייה לי קריר. עוד שלושת רבעי השעה ואמנון חוזר עם הגלגל התקין (אמנון לב – אלוף החילוצים: 050-5322961).
חמש דקות מוחלף הגלגל, מתחילים בתנועה ועוד 20 דקות אני עם בקבוק של בירה "קצרה" מקומית באורסולה. מסכם את אירועי היום באור אחרון – כמעט 7 שעות של תקיעה "לייט". לא תקילה בשל – חלילה תאונה או פגיעה בגוף. סתם תקיעה. השעה לא מאוחרת, אפשר תיאורטית לחזור גם הביתה, אבל ההיחלצות מהשטח אחרי שעות של סטרס יצרה כזו נפילת מתח שלא היה לי כוח לזוז לשום מקום.
התענגתי על נקניקיה משובחת (יש דבר כזה) כשבצד שפצל'ה וכרוב כבוש. מצאנו חדר בצוקים ועוד כמה בקבוקים של "קצרה" לסגור את היום.
