יום חמישי , 28 מרץ 2024

הרפתקה בירדן

הרגשתי כאילו טענו אותי לתוך אחד ממשחקי המירוצים המטורפים האלו של פלייסטיישן או אקס-בוקס. מרחבי מדבר סביבי, זר לי, בצבעים, בריחות ובטמפרטורות הנמוכות וסביבי 16 טרקטורונים, דוהרים במבנה לא מכונס ומהיר מאד. אין שביל, אין דרך ויש רק דיונות, נקיקים, חריצי מים ומסדרונות רחבים בין צוקי סלע אנכיים. הקצב מהיר מאד – מספיק מהיר כדי שקבלו שלילה במקום, אם היה מדובר בישראל, אבל אנחנו בואדי רם. שמקבל אותנו אליו בשיא החורף, עם צבעים עזים, גשם, ברד, וריחות חזקים של פריחה.

מסע לירדן עם מועדון שטח ופנאי של אבניר. עוברים את הגבול לירדן. צילום: רוני נאק
מסע לירדן עם מועדון שטח ופנאי של אבניר. עוברים את הגבול לירדן. צילום: רוני נאק

עברנו את הגבול

הייתי הכלי ה-17 במסע טרקטורונים אשר יצא לירדן בתזמון שהוא מוצלח וחסר מזל באותה מידה. 20 שנים לשלום הרשמי עם שכנתנו, יומיים אחרי תקרית הירי בגשר אלנבי, לתוך סופת חורף שהציפה את נחלי הדרום ושלחה רבים מחבריי לציד שטפונות מוצלח מאד. הייתי ה"קומנדר" היחיד בתוך נחיל של טרקטורנים זריזים ובאופן טבעי הפכתי גם לנושא הכלים של המסע. לא הייתה לי בעיה עם התפקיד הזה, והמשקל הנוסף של כלי העבודה, חלקי החילוף הצמיגים והדלק הנוסף אשר נשאתי לא ממש האטו את הקצב או גרמו לי לחשוב פעמיים לפני תיקול מעבר טכני או בוץ. וזה טוב כי ציפו לי שלושה ימים בממלכה ההשמית ובעיקר באיזור ואדי רם – שהוא אתר מורשת עולמי של אונסקו – ושמו נגזר מרומו המתנשא לממוצע של 1,000 מטרים מעל לפני הים עם פסגות הנושקות ל-1,800 מ'. ויש לכך משמעות רבה בעיקר בסופות החורף. ומי שמכיר קור מדברי עז יודע על מה אני מדבר. חשוב לציין שהנסיעה לא עברה כלל בשמורת טבע וכי לא רק שהיינו מלווים כל העת על ידי שוטר של משטרת התיירות הירדנית אלא גם זכינו לביקורים מצד קציני משטרה אשר בדקו ואישרו את צירי הטיול המתוכניים. גם אם זה לא נראה כך למי שאינו מבין – בירדן מקפידים מאד על שמירת הטבע בתוך תחומי השמורות. מחוצה להן בכל זאת מדובר במדינת עולם שלישי עם החזיונות הנפוצים של ילדים יחפים רצים בערימות אשפה, שלוליות סולר בתחנות התידלוק, ותנאים סניטאריים לא מדהימים. את כל זה משאירים מאחור באיבחת מצערת ארוכה אחת ללב המדבר.

המעבר לירדן הוא סבך בירוקרטי שלוקח מעט זמן ודי הרבה ממון. יהיה עליכם לתרגם את רשיונות הרכב, לעבור שרשרת עמדות ולהשתחרר מכ-300 דינרים המכסים את כל הנ"ל פלוס ביטוח חובה ולוחיות רישוי ירדניות. רצוי להיות סבלניים מאד, להבין שבכל זאת מדובר בתרבות אחרת, לנשום אוויר ולזרום עם הפקידים הירדניים החביבים שבמעבר.

משם על גלגלים, כברת דרך קצרה ללב עקבה, ועופר אוגש (המדריך שלנו) לוקח את הקבוצה לארוחת צהריים בחומסייה טעימה מאד בלב העיר. העיר עצמה, לא משהו לספר עליו לחברה. וכדאי לכם להסתגל מהר לסגנון הנהיגה ה…"מזרח תיכוני" של אנשי עקבה. אבל החומוס עם בשר הכבש המצויין הוא רק המתאבן למה שמחכה ואנו כבר על הכלים דוהרים בדרך המלך במעלה הארוך והתלול לוואדי רם.

היום הראשון מוקדש כולו לוואדי, להכיר את החברים בקבוצה ולהרגיל את העיניים לנוף המדהים של האיזור הזה. וה"מדהימות" הזו מכה בכל כך הרבה צורות שצריך לעצור רגע ולהבין את מה שהעיניים רואות. צוקים אדומים, נראים כנוזלים ועשויים גלידה, חולות אדומים וצהובים, רכס רודף רכס של הרים וראשם בענן והכל מאד גדול, עצום ורם. הרבה גשם ירד בוואדי וזה הידק היטב את החולות, השאיר את האבק על הקרקע ושלף מתוך החול נביטה כה איתנה עד כי המדבר נראה ממש ירוק. בעיות עבירות לא היו – לא מהסוג המדברי של לשקוע בחולות. לעומת זה פגשנו יותר מפעם אחת מלחות מוצפות משול לשול בשכבת מים בת ס"מ ספורים והקרקע מרגרינה חלקלקה.

ערב, וניחוח תבשיל טלה ממלא את נחירינו. האוכל פשוט, אותנטי וטעים מאד בקמפינג של איברהים. החבורה קפואה-אך-מפשירה סביב האוכל והמדורה – וכולם פורשים לישון בשעה מוקדמת.

גבול סעודיה

היום השני הוא הארוך ביותר, יצאנו מזרחה מיד אחרי ארוחת הבוקר, לרמת המדבר המזרחית ולנגיעה בגבול הסעודי. אנו יוצאים מהוואדי דרך איזורים חקלאיים רחבי ידיים המנצלים את המים הרבים הנלכדים במלחות ומחלחלים לאדמה. ממשיכים וסופת חול מכה בנו, תוך דקות הראות יורדת לכמה עשרות מטרים, חול דוקר כל פיסת עור חשוף וגשם דק וטורדני יורד באלכסון כמתעקש להתגבר על שכבות הבידוד שלבשתי. ככל שעלינו בגובה – לכמעט קילומטר וחצי מעל לפני הים, כך היה קר יותר, העננים ירדו נמוך יותר ואני קיבלתי יותר הערות על כך שאני נוסע ב"לקצ'רי" של הקומנדר מול רוכבי הטרקטורונים החשופים יותר למזג האוויר. הנוף המרהיב של הוואדי התחלף במישור חמאדה שטוח ואינסופי והאיזור נראה כלקוח מסרט פוסט-אפוקליפטי. התחושה רק התחזקה כשהגענו לתדלק על דרך החאג' לסעודה. ארבעה חבר'ה, גרים בפחון רעוע על קרקע ספוגת סולר ושמנים, מוקפים חביות סולר מיוזעות, דלק ושמן, מתדלקים עם משאבה ידנית מתוך ג'ריקנים מוכתמים. וכדאי שתתקשרו אליהם לפני שאתם מגיעים – לא בטוח שיהיה להם דלק בכלל…

תידלוק ידני בפינה הזויה של היקום. על דרך החאג' לא רחוק מגבול סעודיה וכדאי שתתקשרו קודם לוודא שיש דלק אחרת צפויה לכם המתנה ארוכה מאד...צילום: רוני נאק
תידלוק ידני בפינה הזויה של היקום. על דרך החאג' לא רחוק מגבול סעודיה וכדאי שתתקשרו קודם לוודא שיש דלק אחרת צפויה לכם המתנה ארוכה מאד…צילום: רוני נאק

פגשנו שריד ממסילת הברזל התורכית שמלחמת העולם הראשונה עצרה את בנייתה ולא הושלמה מעולם, עצרו למנוחה במצד פצוע על דרך המסחר העתיקה, וירדנו בחזרה לפנות ערב לוואדי רם ולנחמה שמגיעה עם סוף הסופה וחמימות של אוהל בדואי ותה מרווה מתוק.

הביתה

לא לפני שנבקר כמה מהדיונות הגבוהות יותר של הוואדי. אני מוותר אבל כמה אמיצים ובהם גם ג' (נכה צה"ל קטוע רגליים) מצליחים להתגבר על הדיונה העצומה ולהגיע לראשה. נפרדים מהוואדי ברכיבה מהירה מאד, טסים מול הקשתות ויוצאים לנוף הררי המזכיר מעט את צפון הבקעה אבל הרבה יותר גבוה. נקב ג'בל עווינת – הוא השם של ההר ואנו יורדים לערבה על מתניו הדרומיות. זו אחת הדרכים היפות בהן נהגתי מעולם – בלי להגזים. ציר הררי צר, ומתפתל מעברו האחד תהום פעורה ומצידו האחר קיר תלול. אני לא יודע על מה להסתכל קודם, על השביל או על הנוף המדהים והכל-כך-שקוף של המדבר אחרי הסערה. ההר נגמר ואנו נכנסים לערוץ חצצי וקניוני שתוקף אותך בצבעים עזים של אדום, סגול וצהוב – קליידוסקופ גיאולוגי – אשר נשטף רק יום קודם בשטפונות. החשש שלא יהיה לנו מוצא דרך המפלים שלו מתבדה ואנו חוצים שדות בולדים וסלעים ללא דרמה מיוחדת עד שיוצאים לדיונות הירוקות והפורחות שבערבה הירדנית – המדבר בשיא פריחתו. ואנו מתקלפים משכבות הבידוד הרבות אשר נערמות על המושב.

כמעט סוף המסע. הוואדי נפתח לנוף דיונות ירוקות ומזמינות. מהן הדרך חזרה למעבר הגבול קצרה.צילום: רוני נאק
כמעט סוף המסע. הוואדי נפתח לנוף דיונות ירוקות ומזמינות. מהן הדרך חזרה למעבר הגבול קצרה.צילום: רוני נאק

לאתר השטח

כשעה על הכביש הירדני וחזרנו למעבר הגבול – ברקע מזמזם מצד מטוסים אירובטיים המתרגלים טיסת מבנה – הצוות של המלך ואני מוצא לשמחתי את מעבר הגבול מנומנם ורגוע. מד המרחק מורה על 500 קילומטרים מאז שהייתי כאן בחמישי בבוקר – הספק יפה והקומנדר עבר את כולם ללא תקלה. למעשה למעט נתיך אחד ודי הרבה תקרים שטופלו במהירות בידי הצוות של טריפ (שלום, דניאל ומאיר) לא הייתה אף תקלה בכל אחד מ-17 הכלים שהשתתפו במסע. החזרה לישראל קלה ומהירה הרבה יותר. אני נוהג את עשרות המטרים שבין המחסומים ואת פניי מקבלת סלקטורית אסופת שיער ששואלת בחיוך האם התיקים שלי, מי ארז אותם והיכן הם היו – איזה כיף לחזור הביתה.

Check Also

ג'נסיס GV70 עולה להרים

מועמד לא צפוי לחבילת שיפורי שטח. ג'נסיס GV70 מקבל קיט נאה מסדנה גרמנית וגם מגלשי סקי בקאסטומציה ייעודית לג'נסיס

5 comments

  1. רמי גלבוע

    מברוק, טיול מקסים, תיעוד מעורר קנאה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

two × five =