סובארו אימפרזה או OXY5?

היו אלה שנות השמונים העליזות.

סחבק עם ראש מגולח ובלורית בלונד מטאלי פלוס פרצוף אדום אחרי פוליש ווקס OXY 5 – מעין turtle wax למניעת שריטות עמוקות בפח ובעיקר, באישיות.

רישיון נהיגה היה – טסט מכה ראשונה וסיטרואן GSA Pallas – מכה שנייה.

עד כאן, ילדות גרוטאה.

 

ואז, עוד חבר הוציא רישיון. ועוד חבר. ובימים שהסיטרואן הייתה אצל רופא הלב בעקבות עודף כולסטרול במנוע, היינו נוסעים לקרוע את תל אביב עם סובארו פשע – רשע קופה בצבע חום מטאלי, שהזכיר את גוון ילדותנו, רק ללא המטאלי.

טוב, נו עיגלתי טמבון. הייתה זו סובארו תכלת, ארבע דלתות, אוטומט. וברוב המקרים, קרענו בעיקר את גבעתיים. או שהיא קרעה אותנו. כבר לא זוכר, הייתי שיכור.

 

ובמעבר חד כסכין קפיצית של ערס מהקולוסאום, אנחנו בשנת 2015.

בלורית, כבר אין. סיטרואן, עליה השלום ולא להתראות. אני מניח שהסובארו עוד נוסעת איפשהו בקלקיליה… וחברכם האקס מחוצ'קן – נשוי ואב לשני פושטקים פלוס שיצו של נושכי כריות אוויר כסטנדרט, צריך למצוא רכב שייקח אותו מאיי לבי – ולא ישאיר אותו עם זי ובי.

והאופציה הראשונה שעלתה על שולחן הניתוחים, מי אם לא, זיכרון הילדות שלקח אותי

ואת החברה החנונים ממשחקי הוידיאו לסרטי הוידיאו – המקבילה שלה מאז – להיום.

הלא היא סובארו אימפרזה.

 

9:45 – אולם התצוגה של סובארו

אני נכנס במבט מבוהל של פיאג'ו סי, חולף על פני אאוטבק כוחנית, שכנראה לעולם לא תהיה לי… ממשיך בצעדי ענק וחוצה פורסטר אימתני, שיהיה לי, רק אם אזכה בחיש גד. אומר יפה שלום ל – XV חתיך, שעושה לי עיניים… ומבקש בקול חלוש: "נסיעת מבחן על סובארו אימפרזה". נציג המכירות דווקא לא הבין לליבי ושיבח את המכונית, כאילו הייתה זו אימפרזה טורבו, שתיקח אותי מאיי ל… "איי, תראה איך אתה נוהג. פושטק!"

10:23 – נסיעת מבחן

לאחר שנפרדתי מהכלים, שכנראה יהיו לי רק בגלגול הבא, נכנסתי לאימפרזה החמודה שחיכתה לי בסבלנות על המדרכה, במבט של: "תודה רבה לך באמת, כבר חשבתי ששוב ישלחו אותי לליסינג…"

התיישבתי על כיסא הנהג והתיידדנו מיד. כנראה הבינה, שכוסית, היא לא. ולכן לא תפסה עלי בגז', או משהו. סובבתי את המפתח בסוויץ' ויחד איתו הסתובב לי גם המוח, שלקח את הלב לטיול שורשים בדפי הנוסטלגיה – שנות השמונים, אני והחברה, הסובארו התכלת, הבנות שלא נתנו לי, הערסים שלקחו לי… (סאונד של צפצוף) "סע, מה אתה חולם?".

ותודה לערס שהעיר אותי מהסיוט.

אני לוחץ על דוושת הגז והאימפרזה עושה סאונד של סטרטר. יכול להיות שהיא כבתה ברמזור?! המשכתי לרמזור הבא – ושוב, היא כבתה והניע מיד כשלחצתי על הגז.

נחמד הקונץ הזה, לא רגיל אליו – ניתן גם לביטול, אך חוסך בדלק ומעיר אותך כשאתה ממפנטז על שנות השמונים, כשברקע שיר של ניו אורדר נותן לך בראש.

המשכתי לאיילון – והיא המשיכה איתי.

מצייתת להוראות כמו ילדה טובה ירושלים – תל אביב: גז זה גז – יחסי העברה נאים. שקטה. נעימה. מרווחת, יחסית. איכות חומרים סטנדרטית, לא מתעלה על עצמה,

אבל נותנת הרגשה שהכול יהיה בסדר.

 

הרגשה נעימה כזו, שתראה את המוסכניק רק בטיפולים. או כשיקרוס לך האינטרנט,

ותחפוץ בבחורה ערומה על לוח שנה. מה שיבוא קודם.

 

לאחר טיול שורשים של שעתיים, חזרתי לבר השוקק כוסיות – אולם התצוגה ברחוב המסגר.

הפורסטר, במינגלינג עם היפסטר שעשה אקזיט. האאוטבק, בסמול טוק עם איש עסקים מסוקס. ה – XV בדיבור צפוף עם בחורה. בטח לסבית. ורק אני, יסלח לי האל, חוזר עם אחת שלא התברכה בגנים של סקס אפיל.

אך אם נשים לרגע בצד את הרצון להסתובב בעיר עם יצירה מוטורית בעלת פרונט להתפאר ובגז' עם חוטיני, ונחשוב רגע פרקטיקה – תקבלו פה בחורה אמינה ונאה. כזו, שתישאר איתכם שנים. כי אף אחד לא ירצה אותה ולא תפזול לשדות זרים. כזו שאפילו לא תחזור הביתה עם שקיות של מותגי מוסך.

 

השארתי אותה בבר האפלולי שברחוב המסגר וחזרתי לפורסטר 2008 שלי.

מי יודע, אולי יום אחד, נעשה חילופי זוגות.

 

*הדימויים להמחשה בלבד. **הכותב נמשך לאשתו ולא מסתכל לצדדים

***אלא אם עוברת פורשה. ואז היא מרשה לו. ט.ל.ח