שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
רוני נאק
כשעם ישראל בכבישים אני משתדל שלא להיות. קשה לי עם הצפיפות ולאכול פקקים ועצבים רק בשביל מרק עוף וגפילטא – וכבונוס ערב משפחתי ביקורתי וצקצוקי שפתיים. אז אם חייבים יש כמו שוואיז אומרת "דרכים חלופיות" – כאלה שלא עוברות על כביש החוף או כביש 6 אבל כן יביאו אותנו לצפון דרך העורף – יש יאמרו בית השחי – של המדינה.
אפשרות אחת היא כביש 90. הכביש הארוך במדינה, ממעבר הגדר הטובה ליד מטולה ועד למעבר טבה לסיני ומצרים. כמעט 480 קילומטרים עצובים ומוזנחים שגובים חיי אדם בכל שנה. יחד עם זאת קטעים ארוכים מהכביש הם מהיפים שיש בארץ – אחרי נראים כמו עולם שלישי ביום הכי רע. ואז מתעורר מישהו ופתאום רוצים לחיל ריבונות על הבקעה.
אבל כביש 90 גם הוא יותר מדי "באנלי". ועם יותר מדי תנועה עליו. ויש אפשרות אחרת. קוראים לה "דרך אלון" או כפי שאני מכנה אותה "דרך גב ההר". כביש פתלתל ודל תנועה – ברובו במצב טוב – אשר מחבר בין שורה של מושבים ויישובים יהודיים שבין הבקעה עצמה ליישובי ההר הערביים.
אז כדי לנסוע צפונה בדרך אחרת צריך להתחיל מכביש 5. עליו נסע מזרחה – "דוך" – כל העת עד שנגיע לככר הכניסה לעיר אריאל. בככר נמשיך ישר והכביש עתה מספרו יהיה 505. המגמה עדיין מזרחה לעבר צומת תפוח. בככר הגדולה של צומת תפוח ממשיכים ישר – עדיין מזרחה – באחד הכבישים היפים שיש. עובר בין כרמי זיתים גדולים ובנוף שיכול בקלות להיות ממקום אחר.
ירידה ארוכה (אחרי שעוברים ישורת ארוכה ובה תחנת הדלק הזולה ביותר שאני מכיר ליד הישוב מגדלים) ומגיעים לצומת T. זו דרך אלון. אם נפנה ימינה נגיע לירושלים, סמוך למעלה אדומים. אבל אנו פונים שמאלה לעבר מעלה אפרים. הנוף שוב מתחלף ואת כרמי הזיתים מחליף הנוף השומם של הבקעה. עתה בסוף הקיץ הוא ממש צחיח אבל חודשים ארוכים בשנה יהיה כאן ירוק ומקסים עם מרבדי עשב ירוקים והתחושה שזה no mans land מעודדת לחקור שבילים ומשעולים שנראים מהכביש. חלקם עבירים לכל רכב כביש שטח אחרים יהיו עבירים רק לקשוחים שברכבי השטח.
• מבחן דרכים יונדאי טוסון
תצפית נוף מקסימה למזרח – הרי אדום נראים היטב והבקעה עמוק מתחתנו. עוד קצת ומגיעים שוב לצומת T. כביש 505 ממשיך ימינה למעלה אפרים ומשם לפצאל ולמפגש עם כביש 90. אנו פונה דווקא שמאלה לכביש 508 ולמגמה צפון מזרחית.
אחרי זמן קצר נחלוף על פני הכניסה לגיתית ומיד אחריה נעלה שמאלה בכביש משובש ושבור – עליו היונדאי טוסון שלנו התגבר בקלות – לאתר ההנצחה של גדוד אסף. כיפה יפה ומקסימה עם שולחנות וצל נדיר המשקיפה על כל האיזור וגם על המשך ציר הנסיעה שלנו. קרן הסרטבה החרוטית בולטת היטב מעל לשטח וכאילו מתגרה בנו.
חוזרים בזהירות לכביש ולקטע נהיגה מאד יפה ומאתגר. הכביש זורם באופן נאה בין הפניות, והטוסון מצייר קו ביניהם. מוקדם בבוקר והטמפ' עדיים נעימות מאד. 25 מעלות ואחוזי לחות נמוכים. נעים.
עוברים על פני הישוב מכורה וזה הסימן שמתחילים לצלול בגובה. רצף פניות ארוכות ושיפוע ארוך יחד עם שדה ראיה למרחק מאפשר זרימה בכיף. מגיעים לצומת חמרה – גם היא ישוב יהודי ומפגש קצר עם כביש 57. כביש 57 הוא עורק התנועה היחיד המחבר את גשר אלנבי (מעבר לירדן) עם הגדה ועם שכם. המעבר בגשר אינו אפשרי לאזרחי ישראל ומיועד רק לשרת את יושבי הגדה. בעלי אזרחות ישראלית יכולים לעבור לירדן דרך המעברים בבית שאן וליד אילת.
אז בכביש 57 נפנה שמאלה לעבר שכם ואחרי שתי פניות נפנה ימינה לכביש מספר 587 והמשך דרך אלון. שלטים גדולים ואדומים וגם מחסום צה"לי מבהירים שלא אפשרי לאזרח ישראלי להמשיך ישר לעבר שכם.
כביש 578 מטפס במעלה ארוך צפונה. מסובב מצפון את הישוב בקעות וגולש בין שטחי החקלאות וכרמי הענבים של רועי. פה ושם אפשר לראות מאהל של בדואים ומדי פעם בסיס צה"לי או כוח שמתאמן בשטח.
כאן נסטה לרגע מהדרך ונפנה שמאלה לכביש 5799 לגיחה מערבה של כ-3.5 קילומטרים. לחמאם אל מליח. בפעם האחרונה שהייתי כאן זה היה כדי לבקר חבר ילדות שהיה במסלול של סיירות. מאז הבסיס פונה – בכל זאת עברו 30 שנים – אבל המבנה המקורי, בריכות המים ותחנות הקמח עדיין עומדות. בערך עומדות.
במקום יש נביעה של מעיינות חמים ועשירים במינראלים. רמת מליחות גבוהה וגופרית מגבילות את השימוש החקלאי במים האלה אבל – מרחצאות כמו מרחצאות הן תמיד אחלה. לכן הוקם במקום חא'ן אשר שירת את הנוסעים בדרך לעבר הירדן במשך מאות שנים עד למלחמת ששת הימים. ומאז המקום נטוש. חוקית הבעלים של המבנה והקרקע היא הכנסייה הלטינית – יריבתה המרה של הכנסייה הקתולית – אבל זה כבר סיפור אחר.
הגישה למבנה היא על כביש בריטי עתיק – ששרידים ממנו נראים גם בהמשך הכביש – ומבט מקרוב מגלה עזובה וטינופת רבה. מהמעיינות החמים לא נשאר זכר – סדרת שטפונות לפני כעשור כיסתה אותם בסחף וקל לטעות ולחשוב לרגע שנמצאים בפרבר העני ביותר של דלהי. אולי זה הריח. מי יודע. בכל מקרה אפשר לדמיין איזה מלון בוטיק מופלא אפשר להרים כאן. על בסיס המבנה הקיים והמעיינות החמים. מנותק מציביליזציה וללא קליטה בסלולאר – מושלם.
חוזרים למציאות ולכביש 578. ממשיכים בו צפונה עוד ספרינט קצר עד לצומת מחולה ולמפגש עם כביש 90 מיודענו. נפנה שמאלה לעבר בית שאן ודי מהר נגיע למעבר הבקעה ובחזרה לישראל. וולקאם בק.
