יום שישי , 29 מרץ 2024

משחקי מלחמה

רמי גלבוע

כל ג'יפאי המשוטט בשבילי הארץ פגש בהם – זו עשויה להיות שיירה המתפתלת על צלע הר או זוג האמרים חשאיים, תופרים בטיסת לילה את הנחלים הגדולים. בכל פעם שאני חולף על פני האמר סיור, ליבי מתפוקק – איזה כלי אדיר! האמר 1H הוא תזקיק DNA לשטח, במיטבו: מרכב נמוך ורחב, מרווח גחון שערורייתי, זוויות מרכב אדירות ופגושי פלדה, צמיגי ענק, מה עוד צריך?

בית הספר לנהיגה מבצעית בצהל. האמר H1 לא מתרגש מהשטח - אפילו שהוא מתחת למים. צילום: רמי גלבוע

1H תוכנן ויוצר בארה"ב על ידי AM General לפני כשלושים שנה, זכה לתהילת עולם במלחמת עיראק, ועד היום הוא משרת בצה"ל בנאמנות של מילואימניק משופם. כקשיש שכבר אינו זוכר מתי פשט את המדים, איני יכול להתבונן במפלץ החום בלי נוסטלגיה; מיטב שנותיי בסדיר ובמילואים עברו בצל רכבי שטח מאובקים ומפויחים, שהותירו בי סימנים וצלקות. הגרוטאות עליהן נהגתי את שרותי הצבאי (ג'יפי סיור 38M מצ'וקמקים , זחל"מי בנזין קשישים…) אינן מזכירות בכלום את ההאמרים הכבירים, ואני תמיד אוהב לראות אותם בפעולה.

בית הנספר לנהיגה מבצעית בצהל. אין אורות יש אמר"ל - אין ראיית עומק יש פגוש פלדה! צילום: רמי גלבוע

Night stage

גלשנו מרמת סירין אל מנחמיה, בשביל המזגזג בין בולדרים וגדרות בקר. ההאמר דילג בין הפיתולים ההדוקים, החניך מרוכז בנהיגה ולידו מדריך המוודא שהוא שומר על קצב ומסלול הנסיעה. באופן נורמלי לא הייתי מתפעם משיירה הנוסעת בשביל, אבל המצב היה ממש לא 'נורמלי': הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ההאמרים נסעו בפנסים כבויים, צמודים אחד אל זנב השני, מסביב חשכת מצרים שלא מאפשרת לראות כלום – ממש כלום! הייתי מהופנט מתנועת השיירה אבל לא חייזר ישב במושב הנהג אלא לוחם המצויד באמר"ל, 'אמצעי ראיית לילה' המגביר את אור הכוכבים בנוגה ירוק זרחני. בלי האמר"ל הייתי מתקשה אפילו לצעוד בשביל, והפיכת הלילה ליום הדהימה אותי. איזה מכשיר!

נהיגת באמר"ל היא חלק קבוע משגרת לילותיהם של המדריכים; זוהי חבורת מורעלי שטח וצבא, בין ותיקי היחידה אפשר לפגוש את המשובחים בג'יפאינו – איציק מיני ויענקל'ה זלצר, גיא רפאל ואילן שושה וכמובן, ניר בן-זקן הצעיר יחסית. החבר'ה רק משתוקקים למצוא בתיבת הדואר את המעטפה החומה, שתאפשר להם לחזור אל הכלים המאובקים. עפר העמק ומלח הארץ!

"אני רוצה לראות שמחה בגלגלים!"

סיפורו של בית הספר אינו דווקא של החניכים, הבאים בשעריו למחזורים קצרים. השלד הקבוע הוא של מדריכי נהיגה, עכברי שטח המבלים בשטח כארבעים שבועות בשנה. 16-10 שעות פעילות שטח ביום, חמסין גשם ושלג, לינה תחת כיפת השמים, תחזוקה שוטפת של הכלים.  לעת ערב התכנסה השיירה למרגלות שביל אש תלול, חפור ומשובש בענק. הכלי הראשון החל לג'עג'ע במעלה תלול, שילוב קטלני של דרדרת, מדרגות סלע ענקיות ושיפועי צד שיהפכו כל ג'יפ נורמאלי. במעברים כאלה יורדים הלוחמים מהסיפון, נהג תורן נשאר לבדו ברכב. החניכים מתפזרים לאורך הציר; חלק מתחיל ב'עבודות מע"צ' ומניח אבנים גדולות במקומות אסטרטגיים, אחרים מטפסים ברגל, והחוליה החשובה ביותר? אלו מכיני הקפה, המבשלים 'נחלה' חזק…

בית הספר לנהיגה מבצעית בצהל. הגלגלים באוויר, הקפה מתבשל. צילום: רמי גלבוע

החניכים מתמודדים לבדם עם המכשול, והוותיקים נמנעים מלהתערב. הגישה היא של 'בוא ניתן להם לשבור ת'ראש וללמוד מהטעויות', ורק כאשר יש סיכון אדם או תקלות חוזרות, מתערבים המדריכים – בדרך כלל בשאלות מכוונות והרצאות פילוסופיות על הקשר בין גומי לסלע, ולא בהנחיות ישירות. יותר מכל ההסברים הטכניים אהבתי את המשפט: "אני רוצה לראות שמחה בגלגלים! הצבא נותן לכם הזדמנות לנהוג ברכב השטח הטוב ביותר בעולם, ואני מצפה שתילחמו על הזכות לשבת מאחורי ההגה!" הטיח המפקד בחניכים, בעודם מתנודדים בעייפות על רגליהם… אני לא יודע כיצד נראה גלגל שמח, אבל אהבתי את המשפט!

טכנולוגיה ושרירים

האמר1H מצויד בדיפרנציאלי 'טורסן' רוחביים מוגבלי החלקה, ונעילה נשלטת המופעלת על ידי לחיצה בו-זמנית על דוושות הבלם והתאוצה. לא מקובלת כאן נהיגה תוקפנית הטוחנת מכלולים יקרים, ומסכנת את הרכב והחיילים העומדים מסביב. הטיפוס ל'גבעת הגברים' התחיל באור זהוב של שקיעה ונמשך עמוק אל תוך הערב, בחשיכה מלאה. רכב אחד או שניים עברו בכוחות עצמם, הבא כבר נתקע והתנודד על שלושת גלגליו, כעכביש ענק שאיבד את תפיסת עולמו; הייתה זו הזדמנות פז לתרגל חילוץ עם רצועות, שני האמרים במבנה 'רכבת' שולפים את השלישי בקלי קלות.

העירוב של מילואימניקים וסדירים משרה אווירה נינוחה ואנושית, ומעניק לחניכים מטריית גיבוי וידע, לשמירה על רמה מקצועית גבוהה. האווירה משוחררת מאוד – זה לא קלאב-מד אבל אין פקודות, אין לחץ, גם כאשר הצעירים נתקעים על מכשול או טוחנים ציריה תורנית. אילו התגייסתי היום הייתי מת להגיע לבית הספר הזה, העושה בדיוק את מה שאני אוהב!

 

איך מגיעים לשם?

רק בהתנדבות. השירות בבית הספר לנהיגה תובעני מאוד; הסגל מבלה כ-40 שבועות בשנה בתנאי שטח, המאמץ והשחיקה גדולים. לכן מושקע מאמץ גדול באיתור וסינון מוקדם של המועמדים להדרכה – רובם מגיעים על בסיס של 'חבר מביא חבר'. לעתים אלו חיילים שכבר עברו מסלול גיבוש ביחידות קרביות, הם תמיד יהיו בעלי רקע מוטורי והיכרות קודמת עם השטח: מושבניקים וקיבוצים, מקורבים לענף הג'יפאות המסוקסת, נערי עמק שגדלו עם הגה או כידון בידיים. צריך להיות מורעל כדי ליהנות מהשירות השוחק בבית הספר, אבל האנשים איתם דיברתי לא יחליפו את השרות הזה בשום דבר אחר. אני מבין אותם!

Check Also

ג'נסיס GV70 עולה להרים

מועמד לא צפוי לחבילת שיפורי שטח. ג'נסיס GV70 מקבל קיט נאה מסדנה גרמנית וגם מגלשי סקי בקאסטומציה ייעודית לג'נסיס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twelve + 7 =