שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
רוני נאק
בעולמנו סדקים זה רע. סדק בשלדה, סדק בקיר, סדק בבוכנה. סדק קטן הפיל את הצ'אלנג'ר, סדק באוזן של מעביר ההילוכים שלי שלח את ה-XO לבקר שלושה שפיצים בגלגל האחורי והפיל אותי – סדקים זה רע. הם מעידים על כשל מבני, אולי על התעללות או חומרים ירודים – אבל…יש סדקים שהם דווקא מוקד למשיכה. אז נסענו לשם למטה כדי לבקר בסדקים ממש גדולים. מדובר בתופעה טבעית הנמצאת ברמת צבירה – שבין נחל צבירה לנחל אשבורן בערבה התיכונה. וגם אם הסדקים האלה נראים כמו סדקים הנפערים במהירות של סרט הוליוודי – אלו נוצרו מהבליה של שכבות הקרקע הרכות מתחת ל"קליפה" הקשה של רמת צבירה – וזו ללא תמיכה נסדקת ונופלת לוואדיות באותו סלואומושן גיאולוגי נפלא.
מאחר שרמת צבירה אינה נגישה לכלי רכב – ואין עליה דרך עם סימון שבילים – נצמדנו לדרכים המסומנות בשטח. בגדול: אפשר להגיע לסדקים מצד אשבורן או מצד צבירה. מה שבא לכם. אנחנו בחרנו בצד של צבירה גם כדי ליהנות מנחל נקרות וצבירה שרק לפני יום זרמו בשטפון אדיר. צפו לכ-25 קילומטרים של רכיבה, וטיפוס מצטבר של כ-400 מטרים. לא נורא. הנה סיפור הדרך.
הרכב נשאר בספיר. שם חנינו ליד הסופר. בספיר יש מגרשי חניה גדולים והמקום מגודר ובטוח. אז אין בעיה. יצאנו לרכוב שניים שנינו על אופני אנדורו כבדים יחסית וארוכי מהלךך אבל המסלול אפשרי – ואולי עדיף – עם אופני XC קלילים יותר. הניווט עצמו קליל ומסתמך על סימוני השבילים שבשטח.
כמה עשרות מטרים אחרי השער הצהוב של ספיר תמצאו סימון שבילים כחול אשר מסובב את הישוב מדרום. פוגשים את השער האחורי של הישוב (אפשר גם לצאת משם תכלס) ופונים בחדות מערבה לעבר ההרים. טיפוס מתון מעביר אותנו דרך וואדיון מקסים עם עצי שיטה ומעין נסתר. די מהר פוגשי סימון שבילים אדום. זהו ציר המעיינות המוכר ואנו פנינו בו ימינה (צפונה) בטיפוס מתון ולחציה של נחל כרכשת אליו נחזור בהמשך. הנוף שסביב משתנה ומשנה גובה, צבע וטקסטורה כל העת. אחרי כ-2.5 ק"מ הגענו לסימון שבילים שחור אשר גם מבשר את המוצא של נחל אשבורן והערוץ הרחב של נחל נקרות. די מהר הגענו לשביל הראשי (האדום) של הנקרות. קשה היה לזהות משהו אחרי הזרימה האדירה שהייתה כאן רק לפני 24 שעות. השביל נסחף ואיתו גם סימונים רבים. פנינו בנקרות שמאלה (מערבה) במעלה הנחל מצפים לפגוש את סימון השבילים הירוק של נחל צבירה. שם השביל היה קל יותר – פחות מצץ לתוכו את הגלגלים של האופניים וכמעט ללא מלכודות סחף שהתגלו כמרגרינה טובענית ודביקה במיוחד.
נחל צבירה מאד יפה וחולף במהירות תחת הגלגלים של האופניים. מזג האוויר מושלם – 20 מעלות ורוח קלה והשמש זורחת יותר משהיא מסתתרת מאחרי ענן. המדבר נקי מאבק, צבעיו עזים ונראה כאילו עבר במכונת כביסה. לאחר כ-6 קילומטרים הגענו לחניון הלילה של נחל צבירה ופגשנו את שביל ישראל. זו גם הנקודה הקרובה ביותר לסדקים אליה אפשר להגיע עם רכב 4X4.
מכאן המסע שלנו משנה את אופיו. ואנו מטפסים, ספק רכיבה ספק סחיבה, גובה אנכי של כ-150 מטרים בקילומטר וחצי תלולים למדי. שביל שגם ככה הוא מאתגר הופך לעוד יותר קשה אחרי שהמים שזרמו כאן בילגנו כל אבן אפשרית. לא פשוט. אבל שווה.
עיקול אחרון בשביל ורמת צבירה נפתחת לפנינו. מבט ימינה (דרומה) והנה הסדקים. לא יודע מה עובר לך בראש כשאתה עומד על השפה של סדק בעומק של עשרות מטרים. אבל הברכיים שלי, ושל יוסי שותפי לרכיבה, רעדו. אולי זה היה ממאמץ הטיפוס – לא יודע – אבל שינינו היינו נרגשים מאד ממה שעמד לנגד עינינו. לשמחתי לסדק אחד אפשר להיכנס – וככל שמעמיקים בו כך הוא מרשים ו-עמוק יותר. התיישבנו תחת עץ שיטה ותיק שעל שפת הסדקים וחשבנו מחשבות עמוקות. נהנים ממזג האוויר, מרביעיות החיל שמעופפים מעלינו, פעמים ממש קרוב ומרעיד את האוויר בריאות, או ממש בואדי שמתחת ומרעיד את הלב.
בלי הרבה רצון התחלנו לחזור. חוצים מזרחה את רמת צבירה כשאנו נצמדים כל העת לסימון של שביל חוצה ישראל כדי לחזור לספיר. בדרך עוברים סט נוסף של סדקים שמעל לנחל אשבורן – ואלה שולחים אצבעות סדוקות לתוך השביל. כדאי להיזהר ולהרים מבט.
די מהר מגיעים למורד לנחל אשבורן. מורד תלול ומדורדר מאד שלא ניתן לרכיבה באופן בטוח. את רובו ירדנו במשנה זהירות וברגל, פוגשים בדרכנו שובלים נחמדים שאף אמרו לנו "שלום" וחייכו חיוך רחב. מרענן לכשעצמו.
השביל ממשיך במגמת ירידה כשהוא עולה ויותר בפיתולים מענגים ושינויי גובה מהירים. אנו חוצים ערוצים ונחלים, נהנים מצל של עצי שיטה נהדרים, ומסנוורים מבוהק הסלעים שעברו שטיפה יסודית. מעולם לא פגשתי ככה את הקרקע בערבה. ספוגית, ונפוחה מרוב מים, שואבת לתוכה את האופניים ויחד איתם מקשה עלינו מאד את הדיווש. כיף אמיתי. המעבר לנחל כרכשת מחייב כמה קטעי סחיבה קצרים על פני שדות בולדרים גדולים שבערוץ. לא משהו מתיש במיוחד. ושוב השטח משנה איפור, צבעים וצורות ומולנו שכבות סלע מפותלות כמו קיורטוש גיאולוגי הזוי. יוצרים לכרכשת וחוצים עשרות ערוצונים, כולם מנסים לתפוס את הגלגל הקדמי, ואתה לא יודע מה יקרה כשהגלגל ינחת מההרמה שלו – האם ישקע פנימה או יעבור בלי בעיה.
בנחל כרכשת מחכה לנו נוף שונה. קלדרה געשית (הר געש שהתרוקן מהלבה שבו וקרס פנימה לתוך עצמו). וכך סלעי הגיר הלבנים, מתחלפים בטוף שחור, ויש אפילו דיק של מגמה שחורה המפלחת את הנוף הלבן. מדהים. לא פחות. טיפוס מתון, שלרוב לא היה אישיו בכלל, הופך למאתגר בשל רכות הקרקע ואנו מצפים לראות את ספיר מעבר לאוכף הקרוב.
את ספיר אכן ראינו, רק קילומטר אווירי אחד – אבל עם הפרש גובה של כ-120 מטרים מתחתנו. עוד מורד תלול אחד, רובו רכיב, ואנו חוזרים ופוגשים את ציר המעיינות המסומן באדום, ואז את השביל הכחול שמחזיר אותנו לספיר ולרכב הממתין בחניון.
