שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
רוני נאק
רק שבוע קודם ירקתי שם ריאה. רכבתי ביום האחרון של מירוץ האופניים "סמרתון" שהתקיים בתוך הפארק וכל-כך התלהבתי מהמקום – ומהזכות הנדירה לרכב בתמנע בגשם סוחף – שכל השבוע אחרי המירוץ כל מה שבת הזוג שלי שמעה זה: תמנע ככה, תמנע ככה, תשמעי בתמנע, הצבעים של תמנע, העליות של תמנע, הירידות של תמנע, ומלא סיבובים בתמנע, מקום קסום תמנע, אולי נסע לתמנע? אז נסענו.
וזה יצא סופ"ש מושלם כזה של מזג אוויר בהיר, שימשי וחמים. כך שבשישי בצהריים קיפלנו שני אופני הרים גדולי גלגלים לתוך שברולט אקווינוקס – שבלע אותם לתוכו בלי לשהק – ושמנו קרוז קונטרול למדבר. לא יודע כמה פעמים יצא לכם לנהוג את הדרך לתמנע – שזה תכלס אילת – ביום שישי אחרי צהריים, בלי למהר לשום מקום, בלי דד ליינים, בלי טלפונים כל 5 דקות. ריחוף על כביש שנתמתח עד לאופק בזמן שהשמש נושרת לאיטה מהשמיים ומפהקת מאחרי ההרים.
בלילה האופניים היקרים נשארו בתוך הרכב. לא הייתי מודאג במיוחד שכן מצאנו חניה ממש מול פתח המלון והשמשות הכהות של השברולט מסתירות היטב את התכולה עתירת הקרבון שבפנים. קמנו על קוצים, להוטים לפגוש את השטח. הגוף עוד קצת כואב מהמירוץ שבוע קודם ועתיד לרכוב על אופניים לבחינה (ראו כאן) שישבני טרם שזף.
סעו מוקדם בבוקר על כביש הערבה בין אילת לשדה התעופה ע"ש רמון ובעל החיים הנפוץ ביותר שתפגשו יהיו רוכבי כביש. אני מוריד את הכובע בפני הנשמות האמיצות האלה שמרהיבים עוז מול רוחות חזית קשוחות, טמפרטורות נמוכות ונהגים סהרוריים. אבל אנחנו אנשי הסלעים, והסינגלים ואחרי כחצי שעה נעימה מאד על הכביש – והפרפרים חוזרים לבטן מהתרגשות – גלשנו לחניון המסודר של מרכז המבקרים בתמנע (נפתח בכל ימות השבוע משעה 0800).
לבקעת תמנע היסטוריה גיאולוגית ואנושית ארוכה ביותר. לא אלאה אתכם ואספר רק שהנחושת – המשאב העיקרי כאן – הייתה המתכת הראשונה שבני האדם עשו בה שימוש. כמו שהיום הכל דיגיטלי פעם הכל היה נחושת – גם הסמארטפון – עדויות שנמצאו במקום תועדו לסוף התקופה הניאוליטית – וזה אומר לפני כ-8,000 שנים. כבר אז איש עם מקל גדול חפר באדמה כדי למצא אבן מבריקה לתת לאישה שלו – שום דבר לא משתנה. יש כמובן הקשרים לשלמה המלך, פרעונים ורעמסס ועוד ועוד – ברצף כמעט מושלם עד לימינו.
כמה דקות של הרכבות ויצאנו לרכיבה במזג אוויר מושלם. הרכיבה אינה דורשת ניווט או התמצאות יוצאת דופן כי "סינגל המכרות" – להלן הסינגל – פרי ידיהם של ירון דרי ועוד אנשים טובים רבים אחרים, מסומן למשעי ועשוי דילקטס. השיפועים רחמניים, יש ברמים היכן שחשוב, ומילוי של חללים היכן שעוד יותר חשוב. ולמרות שלא מדובר בסינגל "טכני" עם אלמנטים של עבירות, (יש מי שהגדירו אותו "קק"ל פלוס" וזה די מדוייק. ישבו לא מעט אתגרים על פני 35 קילומטרים וכ-500 מטרים של טיפוס.
הזרימה היכן שאפשר נהדרת ולפעמים עובר קילומטר בלי לסובב דוושה פעם אחת. העליות ארוכות אך מתונות ואפשר ליהנות מהטירוף הגיאולוגי הזה שאתה רוכב כפיקסל אבוד במרכזו – מערבולת של צבעים, צורות, אפילו רוחות ונוף. אוי הנוף שמתחרה רק בצורך הישרדותי להסתכל לאן רוכבים. וכל כמה קילומטרים עוברים תא שטח – והסביבה משתנה – והאמביאנס משתנה. וכיף לנו. כמעט.
כמעט. כי בשבילי זה היה רכיבת שחרור מגניבה אחרי מירוץ קשה. אבל זוגתי שברגיל מעדיפה לכבוש סלעים גדולים, אחד אחד, זה היה ביס גדול מדי מהמדבר והיא פגשה את התופעה המדהימה שקוראים לה: BONK. וזה בגדול אומר שאין יותר אנרגיה להמשיך. ג'ל אנרגיה אחד ושבע דקות מאוחר יותר היא עוקפת אותי ברייס של החיים "הג'ל עובד!" – ונותנת דוך לשברולט שמחכה בחניון.
טקס קיפול האופניים היה איטי מהרגיל. סיבוב שני בתמנע ובא לי עוד. מרגיש שעוד לא מיציתי את המקום המופלא הזה ומספרים לי יודעי דבר שאפשר גם לרדת מתחת לאדמה – אולי, פעם – וזה בכלל כבר יהיה פסיכי. נסעתי ממש לאט על פס האספלט הצר והשבור ביציאה לכביש הערבה. הצמיגים הגדולים מטופפים וסופגים את פניו ועצרתי למבט אחר אחרון לאחור בפלא הזה. "אנחנו צריכים לחזור לכאן לפחות פעם בשנה" – אמרתי. "יאללה בוא לים" היא אמרה. שמתי וינקר ימינה ונסענו לפגוש דולפין.
