שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
רוני נאק
במפרטים והקטלוגים של דגמי המכוניות השונים יש מידע שימושי רב – זאת לצד המון תוכן שיווקי, צילומים מושקעים ופעמים רבות גם שימוש בנייר והדפסה איכותיים במיוחד. כל זה חלק מהותי מחווית הקניה של מכונית חדשה. הריח של הקטלוג המהודר הוא רק קדימון לריח המשכר של רכב חדש – ומי לא אוהב את זה?
ובכן בתוך הקטלוגים יש נתונים רבים – שלחלקנו לא אומרים הרבה ולרובנו חסרי משמעות – קוראים לזה "אינפו ג'אנק" וזה נועד בעיקר כדי ליצור רושם של עושר ואיבזור רב. אז צריך לברור את המידע החשוב לנו ולהתמקד בו. אבל גם זה לא תמיד מספר את כל הסיפור.
איך למשל? קחו למשל נתון בסיסי מאד של התאוצה מ-0 ל-100 קמ"ש. ככל שהוא נמוך יותר, כך המכונית תהיה מהירה יותר ל-100 קמ"ש. זה נכון. אבל…באילו תנאים נעשה הבדיקה הזו? תחת איזה תקן? לחץ אוויר בצמיגים ובאטמוספירה. כמה דלק במיכל, אנשים בקבינה, שקיות מהסופר בתא מטען? וחוץ מזה עם קניות מאחורה מי יעז לתת גז עמוק וטוב עם קרטון ביצים בסכנת פיצוח?
ואז יש עוד נתונים שצריך להתייחס אליהם בספקנות ואולי רק כבסיס להשוואה לרכב אחר – בהנחה שהמדידה נעשתה תחת אותו התקן. למשל? נפח תא המטען. האם נמדד עד לגובה המדף או עד לתקרה? וגם נפח מיכל הדלק. זה נתון יחסית פשוט אבל…האם באמת אפשר להשתמש בכל הליטרים שיש בו (ונעזוב לרגע את הפיכסה והמים שמצטברים בתחתית המיכל ולא בריא להגיע לשם בכל מקרה). תמיד יהיו במיכל כמה ליטרים שלא ניתן להשתמש בהם. בכל מכונית הכמות תהיה שונה ובכל מקרה נורית התידלוק תתעורר הרבה לפני שתגיעו למצב שהמיכל כבר יבש לגמרי. בגדול מדובר בליטרים בודדים לא נגישים מתוך מיכל של עשרות ליטרים – לא נורא.
היום יש לצד המכוניות שאנו מכירים גם מכוניות חשמליות שלעולם לא יטעמו את טעמו המתוק של בנזין. וגם להן יש מפרטים וקטלוגים מהודרים וגם בהם יש ערב רב של נתונים מערבלי ראייה ומסחררי ראש. אחד הנתונים האלה מדבר על הקיבולת של המצבר – אם תרצו המקביל לנפח מיכל הדלק – ככל שהוא גדול יותר כך יהיה יותר "מיץ" לנסוע רחוק. נאמר לארוחת החג אצל הסבתא בערד. וכמו במיכלי הדלק גם קיבולת המצברים היא נתון המירבי שלו – לא הנתון השימושי שלו. ברוטו, לא נטו, וזה הרי מה שחשוב לנו במשכורת לא? הנטו.
אז לרוב – וזה משתנה בין היצרנים השונים – יהיו לכם כ-80% מהקיבולת זמינים לנסיעה. הסיבה העיקרית לכך היא שפריקה מלאה וטעינה מלאה (בעיקר טעינה מהירה) מקצרים מאד את חיי המצבר. מה שיצרניות הרכב עושות הוא להתקין מצבר גדול יותר ממה שבאמת צריך – כדי להשאיר ספיירים המפצים על אבדן ביצועים בחום גבוה או טמפ' נמוכות, על הבלאי של המצבר ועל אבדן של תאים פעילים בשל תקלות. המטרה היא להשתמש באחוז משתנה מהקיבולת הכללית (הברוטו) כדי שלהם – היוזרים – יישמר טווח הנסיעה המוצהר הראשוני. כאשר גם על הטווח המוצהר אפשר לדבר. אבל זה כבר נושא לאייטם אחר.
חמישה דברים שכדאי לזכור כשחושבים על מכונית חשמלית:
- אורך חיים – רוב הכלים החשמליים מעניקים אחריות ל-8 שנים או 160 אלף קילומטרים. קחו בחשבון כי מזג אוויר חם או קר מאד ישפיעו באופן מורגש על היכולת של המצבר לשמור על נפחו המקורי כחדש. כך שזה פחות מטריד.
- בטיחות – כמו שפעם חששנו ממיכלי בנזין מתפוצצים, היום חוששים ממצברי ליתיום מתפוצצים. הטכנולוגיה הזו עדיין מתפתחת ועוד לא התגבשו נהלים כיצד להתמודד עם דליקות, פינוי של מכוניות מזירות תאונה ועוד. דווקא די מטריד.
- עלויות – מצבר זה דבר יקר. הסיבות רבות: חומרי גלם נדירים הנשלטים בידי רודנים במדינות עולם שלישי, מערכות בקרת אקלים למצברים שהן הכרח המציאות כדי לקרר אותן בטעינה מהירה ומזג אוויר חם וגם לחמן אותן במדינות קרות.
- עמדת טעינה – עמדות טעינה לרכב חשמלי הן הכרח המציאות. עלותן מצטרפת לעלות הרכישה של הרכב החשמלי (מכ-2000 שקלים ומעלה), דורשת תשתית חשמל מתאימה, דיבור צפוף עם ועד הבית והשכנים לקבל הסכמתם להתקנת עמדה בחניון ועוד.
- מיסוי מופחת – התנאי הבסיסי לקליטה של מכונית חשמלית בשוק כלשהו הוא ראשית כל תמיכה של המדינה. בלי זה, רוב הצרכנים יעדיפו בכל זאת רכב בנזין או דיזל. בינתיים המיסוי בישראל עדיין מופחת – אם כי בשנים הקרובות המצב ישתנה – וגם אם זה לא מתבטא במחיר זול יותר לרוב תקבלו הרבה יותר איבזור נוחות ובטיחות בשביל אותו הכסף.
