שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
לישי בן ינאי
היום שוטטי באקראי ביוטיוב ועצרתי בסרטון וידאו שמשווה בין מכונית אלפא רומיאו GTV6 מתחילת שנות ה-90', לאלפא GTA 3.0ל' חדשה. נשאבתי פנימה, הלוא ה-GTV היה רכב החלומות שלי בימי ילדותי.
אולי היא לא הייתה פרארי מחודדת, אפילו לא אז, הספק לא מרשים בעליל למנוע 6V עם נפח של 2.5ל' ותפוקה של 160 כ"ס בלבד. אבל בישראל של תחילת שנות ה-80' זה היה המון והאמת היא, שפנטזתי על המכונית הזאת באותה תקופה, הרבה יותר מאשר על הבנות של השכבה.
עוד בטרם תקופת ה-4X4 שלי במושב, בקיץ שבין כיתה ח' לכיתה ט', גרנו עדיין בימית בצפון סיני. אבא קנה לאימא אלפה רומיאו בגרסה המשפחתית בסיסית שלה – אלפטא 1.6 ל' משנת יצור 1979. עם 109 כוחות סוס, שנראו לי אז המון, המון כוח. כולם יודעים שכוח שווה לכיף, כמו שציין פעם עיתונאי הרכב הבריטי ג'רמי קלרקסון. עובדה שהיא ברורה מאליה לכל חובב רכב.
בקטלוג הדגמים של אלפא רומיאו בישראל שהגיע אז עם האלפטא, ממש בסוף הקטלוג, אחרון הדגמים המוצגים הייתה GTV6 כסופה, עליה פנטזתי שנים. אבל מעולם לא זכיתי לשבת בכיסא הכבוד.
נצבת לי הלב כשאני נזכר עכשיו באלפטא הכחולה של אימא, זה מזכיר לי אהבה ראשונה.
היום גם האלפטא וגם אימא שלי הם ז"ל.
ילד בן 12נוסע עם אבא ליד ההגה באלפה רומיאו הכמעט חדשה שקנה לאימא, על כביש הגישה בין הדיונות לעיר ימית שבצפון סיני. מלטף בהערצה את הכיתוב 'אלפא – רומיאו' בכתב איטלקי מחובר העשוי מפח, שהיה מודבק על קורת הפלסטיק שממול למושב הנוסע. חושב לעצמי מה העתיד צופן למכונית ולי. השנה הייתה 1981, שנה לפני של הפינוי מימית ומסיני . אני הייתי בן 13 וחצי.
האלפטא בקושי נסעה ב-3 שנים לפני שהגיעה אלינו ועשתה פחות מ-10,000 ק"מ וגם הם, עם קשיש קפדן מתל אביב. לכל דבר ועניין הרכב היה כמעט חדש.
גם אחרי יותר מ-42 שנים, אני חייב לציין שזו הייתה ממש קניה מצוינת אבא.
אני מניח שאבא שלי ניסה להסיח את דעתי מהפינוי מימית וחופי סיני. זה ההסבר ההגיוני ביותר מדוע הוא הופיע יום אחד בבית, זמן קצר אחרי שעברנו למושב בפתחת שלום, עם ג'יפ סיקס פתוח עם פז"מ במג"ב ועליו מאחור קשור בגאווה אופנוע מתוצרת Garelli. דו שימושי רזה וצנום, אומנם רק 50 סמ"ק, אבל לזמנו ולגילי דאז הוא היה בהחלט אופנוע שטח. מאז זה נותר בשבילי רגע משמעותי בזמן.
כמעט כל יום, שהאופנוע היה כשיר לתנועה וזה לא קרה יותר מידי, הייתי יוצא לרכיבה בשטח בשבילים הנהדרים והחוליים של הנגב המערבי, היישר מהשער האחורי של המושב.
עד היום השבילים האינסופיים של הנגב, מזכירים לי את החופש הגדול.
אני חושב שכך התחילה האהבה הארוכה שלי לכלי רכב. זו כנראה גם המתנה המשמעותית הגדולה ביותר שאי פעם קיבלתי ממישהו והיא שינתה את חיי לנצח. אני לעולם לא אשכח זאת. תודה אבא.
למרות שנהניתי מנסיעה על הג'יפ וגם רכבתי בשטח לא מעט עם הגרלי, ולמרות שבחניה של הבית בימית עמדה גם 80 NSU ROבמקור עם מנוע וונקל רוטורי, עדיין אהבת נעורי הראשונה, נשארה האלפטא הכחולה של אימא.
לצערי הורי לא הרשו לי לנהוג באלפטא, עד ש"כמעט" היה לי בפועל רישיון נהיגה ביד.
שכבר הורי הרשו לי לשבת במושב הנהג, בהתחלה זה היה להקפיץ את אחיי למסיבות בית הספר האזורי 'מעלה הבשור'. ביה"ס היה מרוחק רק 15 ק"מ מהבית במושב, אבל זה היה כנראה מספיק בשביל לפרוק חלק מהדחפים המוטוריים שהתעוררו בי.
אחרי זה, כבר נפרצו הסכרים והייתי כבר לוקח את הרכב לנסיעות ארוכות יותר.
בכיתה י"ב, מצויד עם רישיון נהיגה ביד, כבר השתמשתי שימוש יומי במכונית לענייני וענייני הורי.
אני מניח שזה לא עזר למצב המכני הכללי של המכונית, במיוחד אחרי שנרדמתי על ההגה בשבת אחת לפנות בוקר ומצאתי את עצמי מושכם על ידי צוות משמר הגבול על גזע עץ שבור דרומית לנחל הבשור.
אני חושב שבאותה הזדמנות האלפטא גם איבדה את ההילוך השני שלה בגיר.
אחרי שהורי כבר עזבו את המושב, האלפטא עברה לחניה בנתניה ושימשה את אימא לענייניה.
באותה תקופה האלפא רומיאו איבדה גם את ההילוך השלישי שלה.
הפרק האחרון של חיי האלפטא, התרחש בשכונה נידחת בעיר הערבית טייבה שבמשולש.
באותה תקופה, אמצע שנות ה-90', עבדתי באיתור מכוניות גנובות עבור חברות הביטוח. המכוניות נגנבו בעיקר מאזור השרון ופורקו לגורמים באחד מכפרי המשולש או הוברחו לשומרון. אחר כך חלקי הרכב הגנובים מצאו את דרכם חזרה, בצורה בלתי חוקית למוסכים בישראל.
עיסוק קצת מוזר אני מודה, אבל פרקטי לענייננו.
שבוע לפני האירוע המדובר, החניתי את הרכב במגרש גרוטאות קטן ליד הישוב כוכב יאיר. חשבתי לתומי שאמצא תיבת הילוכים לאלפא בעיירה טייבה הסמוכה וארכיב אותה במוסך מקומי. להזכירכם לאלפטא של אימא היה גיר בעייתי משהו.
בשבת שבוע לאחר מכן, יצאתי לטיול עם החברה שלי עם הטנדר סובארו של העבודה ועברתי דרך המגרש שבו חנתה האלפטא ולראות מה שלומה. כשהגעתי למקום חשכו עיני ונפל לי הטחול עמוק לתחתית הבטן. הרכב לא היה במקום.
אתם מבינים שאהבתי את המכונית הזאת?
מיד התקשרתי מהטלפון הנייד הענקי שהיה לי אז ארוז במזוודה, לא דבר מובן מעליו בתחילת שנות 90', ל"מקורות מודיעיניים יודעי דבר” שהכרתי בטייבה.
אחרי עשר דקות כבר ידעתי בדיוק היכן האלפטא נמצאת.
את מקום מנוחתה האחרון של האלפטא הכחולה גיליתי בחזית של בית מוזנח בטייבה, מפורקת לחלקי חילוף.
נשבר לי הלב.
זה היה לראות מישהו אהוב עליך עם המון זיכרונות ילדות, מפורק וזרוק ללא כבוד ברחוב.
זעמתי והייתי כאוב, אבל ידעתי מה אני צריך לעשות.
ביקשתי מהחברה שלי להישאר בטנדר מעבר לפינה ולנעול את הדלתות להגנתה. הוצאתי את המצלמה עם העדשה 300 מ"מ ארוכת הטווח שהייתה לי בטנדר לצרכי עבודה והתחלתי לתעד את הבחור המקומי מפרק לגורמים את האוטו האהוב של אימא שלי.
ילדותי חלפה מול עיני, שניה אחת של זמן, אבל היא הכילה אלפי שעות של זיכרונות.
זה כל כך כאב.
בסופו של דבר, אחרי שחשבתי שיש לי מספיק ראיות מצולמות מפרוק הרכב, ניגשתי אל הבחור וציינתי בפניו את העובדה שאתן את התמונות למשטרה ואתלונן על גניבה.
אחרי שחשב על כך במהירות, הגנב ביקש לשלם את מחיר מחירון מלא ובמזומן לרכב. הסכמתי.
אימא שלי ממש הייתה זקוקה לכסף, אז שחררתי את האלפטא הכחולה מלבבי ונתתי לה לנסוע חופשי לכבישים האינסופיים, בגן העדן של המכוניות.
נכון אלפא – רומיאו אהובה שלי שהיו לך חיים מסעירים, אבל הם הסתיימו.
הם התחילו מבחינתי בימי ילדותי בימית שבצפון סיני והסתיימו פה בחצר של בית מוזנח, בעיירה טייבה שבמשולש.
שלום לך אלפטא כחולה, שלום לך ילדותי האבודה.
