רוני נאק
התפרסם במקור בידיעות אחרונות
אני לא שלם עם החיה הזו שנקראת SUV ספורטיבי – זו אנומליה של טבע – והמקבילה של עולם הרכב לקרנף עם אג'יליטי של צ'יטה. זה פשוט לא יכול לעבוד. ובאמת היישומים הראשונים של הקונספט הזה – למשל בריינג' רובר ספורט – היו זקוקים למנועים עם מאות רבות של כוחות סוס ומערכות בקרה רבות ומתוחכמות רק כדי להשאיר את ה-2.7 טונות הללו על הכביש. כדי לגרום לרכב גדול, כבד וגבוה להתנהג ולו במקצת כמו מכונית כביש טובה – שלא לומר ספורטיבית – דרש המון משאבים וזה ניכר בעיקר במחיר שנדרש לשלם הלקוח. זה מה שאז כתבתי עליו.
ואלו מיהרו להתייצב ולעמוד בתור – שכן SUV ספורטיבי היה לתפוח האדמה החם של עולם הפרימיום כאשר כמעט בראש כל רשימת הגרסאות של רכבי הפנאי ממרצדס, ב.מ.וו, אודי, ריינג' רובר, או פורשה עמדה גרסה חזקה במיוחד עם 500 או יותר כוחות סוס – ומערך בקרה אלקטרוני נרחב שיכול היה באותה מידה להטיס אוטונומית את הקונקורד.
מאז עובר הסגמנט הזה תהליך מעניין – בעיקרו הוא הולך ומתרחק מהשטח (במובן הקשוח של קאמל טרופי למשל) יש התכווצות וירידה במשקלים, במידות ובנפחי המנועים (בעיקר בזכות תקנות זיהום אוויר מחמירות ברחבי העולם) ונעשה שימוש הולך וגובר בפלטפורמות – שלדות – של מכוניות כביש (בעיקר כדי להגדיל את הרווחיות של יצרני הרכב). כל זה פותח דלת חדשה של הזדמנויות ליצור רכב פנאי, דינאמי וזריז אשר עם הסמל הנכון על החרטום מצליח להעביר את אותו המסר כמו קרנפי העבר בבגדי לייקרה צמודים וסרטי זיעה.
למבחן התייצבו שתי מכוניות: יגואר F-PACE אבן דרך בהיסטוריה של מותג יגואר ורכב הפנאי/שטח הראשון של היצרן מעולם. הוא מגיע בתקופת לימבו מבחינת הנציגות בישראל ומתייצב לבחינה עם מנוע טורבו דיזל, 300 כוחות סוס ותג מחיר של 525 אלפי שקלים.
המכונית השנייה כבר מוכרת לרבים: פורשה מאקאן. גם פורשה בישראל עברה ידיים לאחרונה והיבואן החדש, במסגרת המאמצים להגדיל את נפח המכירות מציג 5 גרסאות של הדגם ואנו בחרנו במסקרנת מכולן – הבסיסית שמגיעה עם מנוע טורבו-בנזין 252 כוחות סוס ותג מחיר של 485 אלפי שקלים. מהפורשה ה"נגישות" יותר שניתן לרכוש היום אצלנו.
פורשה מאקאן
הגרסה הזו של פורשה מאקאן החלה להיות זמינה בשוק העולמי רק בסוף הרבעון הראשון של 2016 ואלינו הגיעה ממש לאחרונה. זו גרסת "כניסה" אם תרצו לעולם של פורשה כאשר במקום מנועי ה-6V שהיו בחזית עד היום שוכן שם מנוע 2.0ל' עם 4 צילינדרים ומגדש טורבו. התפוקה עומדת על 252 כ"ס ומומנט של 37.7 קג"מ אם הנתונים הללו מוכרים לכם זה מהסיבה שהמנוע הזה נלקח מאותם מדפי VW שמהם שאולה גם פלטפורמת MLP של הקונצרן המשמשת דגמים בכירים באודי ובהם גם Q5. אולם פורשה לקחה רק את הבסיס הזה ועם סדרה עמוקה של התאמות לצרכים ולאופי שלה. כל השאר; מרכב ותא נהג ונוסעים הוא לגמרי פורשה.
העברת הכוח נעשית דרך תיבת הילוכים רובוטית כפולה מצמדים PDK של פורשה עם 7 הילוכים וההנעה כפולה קבועה. המשקל העצמי עומד על 1770 ק"ג בלבד וזה נתון נאה למכונית עם בסיס גלגלים של 280 ס"מ ואורך כללי של כמעט 470 ס"מ לתא המטען נפח של 500ל'.
על הנייר הביצועים מלהיבים (בוודאי לגרסת "בסיס") 6.9 שניות ל-100 קמ"ש קצת פחות מ-5 שניות בין 80 ל-120 קמ"ש ומהירות מירבית של 229 קמ"ש.
רכב המבחן צויד בחישוקי 20 אינטש' במקום ה-18 הסטנדרטיים ובתוך חישוקי הגלגלים הנאים אפשר לראות את הבלמים: קליפרים עם 4 בוכנות ודיסקים 345 מ"מ בחזית ומאחור דיסקים של 330 מ"מ – ללמדך שיש כאו אספירציות ספורטיביות לא רק במראה.
והמראה של פורשה מאקאן לא ממש השתנה מאז שהוצג לפני כשנתיים – והוא לטעמי אחד מרכבי הפנאי שטח הסקסיים יותר שיש – מבטא היטב את הד.נ.א של פורשה – ובהחלט שיקול חשוב אצל מי שקונה מכוניות ברמה הזו.
יגואר F-PACE
הדבר המשותף היחיד שיש ליגואר עם פורשה הוא שגם היא מתבססת על פלטפורמה רב-שמושית של היצרן. אותו בסיס מכאני אשר משרת את היגואר XE החדשה (בהמשך גם XJ ו-XF) ואשר עתיד לשמש גם דגם ביניים של ריינג' רובר אשר עתיד למלא את החלל שבין ריינג' רובר איווק לריינג' רובר ספורט.
וזה דגם סופר-חשוב ליגואר ולא רק במימד ההיסטורי של רכב הפנאי/שטח הראשון של היצרן הוותיק אלא ככלי מרכזי להישרדות שלו בשוק אשר נוהר לסגמנט רכבי הפנאי ומשאיר מאחור פרטיות רבות וטובות.
ויגואר – כמו פורשה – כבולה לטוב ולרע ל-ד.נ.א של המותג. ד.נ.א אשר מכתיב מראה, אופי, תכונות דינאמיות ורמת איבזור ויותר מזה רמת ביצוע. הציפיות גבוהות ואנשי יגואר הטילו למערכה את כל מה שהיה להם. לשלדה מערכת מתלים מתקדמת – רב-חיבורית מאחור ותת שלדה מחוזקת לפנים – בסיס הגלגלים נדחף כמה שיותר לקצוות – כדי למקסם את האפשרויות הדינאמיות של המבנה.
איאן קאלום קיבל על עצמו את עבודת העיצוב והוא הצליח לטעמי ליצור SUV נאה ביותר – שופע סקסיות ובמקביל שומר על הזהות המובחנת של יגואר. המרכב עשוי ברובו מאלומיניום כדי לחסוך במשקל ולהוסיף קשיחות לפלטפורמה שיגואר טוענת כי בהקשר הזה עובדת טוב יותר בזכות הקשיחות של המרכב.
אותה שפה עיצובית של יגואר ממשיכה גם לתא הנהג עם אותה קשת ארוכה ואחידה אשר עוטפת את כל התא וכאילו גורמת להנמכת הדשבורד ומחזקת את התחושה שאתה עטוף בתוך הרכב. הקוקפיט דיגיטאלי, יש קונסולה מרכזית מובלטת וחוגת הילוכים עגולה המתרוממת בעת ההתנעה.
יחידת הכוח של רכב המבחן בהחלט שיוצאת דופן. מדובר בדיזל 6V בנפח 3.0ל' אשר הכרנו בעבר מדגמי לנד רובר וריינג' רובר אלא שכאן (כיאה ביגואר) הוא מציג תפוקה של 300 כוחות סוס ונתון מומנט הזוי של 70 קג"מ ב-2,000 סל"ד. הכוח הזה – וזה המון כוח (כמו 4.3 מנועים של קיה ספורטאז' 1.6) יורד לכל ארבעת הגלגלים דרך תיבת הילוכים אוטומטית פלנטרית עם 8 הילוכים (זו ההיא הנהדרת של ZF) וממנה לכל ארבעת הגלגלים כשבדרך יש דיפרנציאלים מוגבלי החלקה ומערכת ניתוב-מומנט.
בסיס הגלגלים עומד על 287 ס"מ, האורך הכללי 473 ס"מ והמשקל 1,884 ק"ג. לתא המטען נפח של 650 ל'. דף הנתונים מלמד על ביצועים של 5.8 שניות ל-100 קמ"ש ומהירות מירבית של 241 קמ"ש. אין נתון רשמי של יגואר לתאוצת ביניים של 80 עד 120 אנחנו מדדנו 6 שניות.
נהיגה
עוד לפני שממש מתחילים לנוע – אפשר מיד לראות את ההבדלים בתפיסת העולם בין שני המותגים. תא הנהג של הפורשה עמוס במיתוג – כמעט בכל מקום שאליו תביטו יש כפתור, בורר או לחצן מסוג כל שהוא. שורות-שורות של כפתורים משני צידי מוט ההילוכים, על גלגל ההגה ומעל לראש הנהג. גם לוח המחוונים עמוס מאד – מאד "פורשה" באופי שלו ושורות המידע הרב של מחשב הדרך עשויים להיות יותר מדי חומר קריאה תוך כדי תנועה – סביבה שבהחלט מתאימה למי שנזרק מקורס טיס.
לעומתו היגואר נראה נקי ורגוע יותר. עדיין יש הרבה מתגים אבל גם צג מגע שימושי ולוח מחוונים דיגיטאלי. חוגת ההילוכים מודגשת רק עם קו יחיד של מתגים הבוררים את מצבי הנהיגה הדינאמיים של מערכת ההנעה וזהו. לטעמי העיצוב הרבה יותר עכשווי ונכון. הביצוע בשני המקרים טוב מאד עם יתרון לפורשה בכל הגמור לרמת ההידוק ותחושת האיכות הכללית.
לשתי המכוניות מושבים טובים מאד. המושב האחורי של היגואר נדיב יותר עם יותר מקום לרגליים ולגוף ועם מפער דלת גדול יותר. מי שיישב מאחור ביגואר ייהנה גם משני שקעי כוח ושני שקעי USB – שאינם קיימים בפורשה שמאחור צפופה יותר.
מתחילים להתגלגל ונראה שהמכוניות הולכות ומתרחקות אחת מהשנייה. בעיר יש יתרון רב לנוחות שמציע היגואר. עם צמיגים בחתך גבוה ו-NVH מעולה הוא מספק נוחות רבה וחווית נסיעה נעימה מאד. למנוע החזק מינימום השהייה והמון כוח להתגלגל בסל"ד נמוך מאד. לעומתו הפורשה נוקשה יותר, חישוקי הגלגלים הגדולים מעבירים יותר מפני הכביש ואפילו שאבסולוטית מאקאן עושה עבודה טובה – בהקשר הזה יש ליגואר עדיפות ברורה.
גם בשיוט ליגואר יתרון עם נינוחות רבה והמון הילוכים בתיבה אשר מורידים את הסל"ד לרמה נמוכה מאד אם נצמדים למהירות הרשומה על השלטים. במדינה אחרת – בה מותר לנסוע בקצב מהיר יותר – מסוגל היגואר הזה לשייט יום שלם על 200 קמ"ש מבלי להעלות אגל זיעה על מצחו. גם הפורשה מהירה מאד, ותשייט בקצב נאה אלא שהיא מרגישה קלה יותר, קלילה אפילו, והמנוע שלה סב בסל"ד גבוה יותר בכל מהירות נתונה – מזה של היגואר וזה מורגש.
ציפיתי מאד לנהיגה בכבישים המפותלים של שפלת יהודה ושם הפורשה זרחה. היא הייתה כל-כך הרבה יותר מדויקת ונטועה מהיגואר עד כי חשבתי שמשהו התקלקל ב-SUV האנגלי. אם הייתה נקודה אחת שבה הפורשה הפסידה זה האופן שבו תיבת ההילוכים שלה עבדה מול זו של היגואר. העברות ההילוכים איטיות, מהוססות ולא תמיד במקומות הנכונים – ללא התערבות מצד הנהג זה יכול להיות מאד מתסכל. ה-ZF של יגואר נפלאה, חלקה ובמצב נהיגה דינאמי – מאד זריזה.
מבחינת השלדה וההתנהגות אומר שהיגואר אכזבה. בתנאים אשר שררו באותו היום מצאתי עצמי נלחם ברכב שהרגיש LOOSE ולא מדויק תחתיי, מחליק גלגלים קדמיים ואחוריים וממהר להצית את נורית בקרת היציבות. וזה מיד אחרי ראן חד ומדויק באותו הכביש על הפורשה. אולי היו אלו הצמיגים השמנמנים שנמרחו, אולי כיול המתלים חסר הריסון שפעל לרעתו. לא ברור.
לשתי המכוניות בלמים חזקים ויעילים מאד ורמת אחיזה נהדרת. בבלימה יש יתרון לפורשה בזכות המשקל העצמי הנמוך יותר ויציבות טובה תחת בלימה. עוצמה ומשוב נפלא יש בשני המקרים.
שטח
אני לא רואה את השבילים ביער בן שמן מוצפים בקרוב עם פורשה ויגואר ובכל זאת יש כאן טענה ליכולת בדרכי עפר. היי! לפורשה יש אפילו מתג "אופרואד" שמכין את מערכת ההנעה לעובדה שבעליו התחרפן וירד מיוזמתו מהאספלט.
נהיגת השטח הייתה אירוע מאד זהיר. עם כחצי מיליון שקלים לחתיכה לא ממש רציתי להיות זה שמשאיר כמה מק"טים יקרים שתולים בנוף שבין תל עזקה לתל צפית. לשתי המכוניות מרווח גחון של כ-20 ס"מ (21 ליגואר, 19 וקצת לפורשה). עם הנעה כפולה קבועה – ולא האלדקס – יש ליגואר יתרון בתחום הזה – ועם נוחות נסיעה עדיפה בקצב של טיולי נינוח.
סיכום
שתי המכוניות הללו מצוינות והבדלי האופי ביניהן מקשה מאד למצוא שורה תחתונה וחד משמעית למבחן הזה. היגואר הוא מכונית שרירים בכל מובן; חזקה מאד, מאובזרת לכיסוי מרחקים ארוכים ביעילות (צריכת דלק ממוצעת של כ-10 ק"מ/ל') ורוב הזמן תהיה נוחה יותר מהפורשה.
הפורשה מאקאן ה"קטנה" מרגישה כמעט כמו GTI זריזה ביחס ליגואר הזו. היא דורשת הרבה סל"ד כדי שתנוע (עוד 100 כ"ס בהחלט שבמקום כאן) והיא ספרינטרית זריזה ומתגמלת לנהיגה. איכות הנסיעה בה מוצקה יותר מזו של היגואר והיא גם צמאה יותר עם ממוצע של כ-8.0 ק"מ/ל' במבחן שלנו.
כך שבסופו של דבר מה שלטעמי נותן את הניצחון לפורשה הוא מקדם הסקסיות. כזה שכשמסתכלים מהצד על האוטו הוא מאיץ את הדופק וגורם לכפות הידיים להזיע. וכשמדברים על רכב פנאי פרימיום – החרמנות מנצחת.