יום שלישי , 17 אוקטובר 2017
דף הבית » מגזין » טיילת צ'אלנג'
טיילת צ'אלנג'

טיילת צ'אלנג'

כל אסון מתחיל ברעיון טוב אחד. תחילת הטיילת בחוף תל-ברוך. צילום: רוני נאק

ציפור קטנה לחשה לי שהקימו טיילת מגניבה כזו, שמתחילה בתל ברוך ונגמרת בבת ים.

וזה, בהנחה שהגעת ליעד בשלום. כי בדרך אליו, זה יכול להיגמר בכמה אופנים. או בכמה אופניים. תלוי מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך. במקרה שלנו, זה כמעט נגמר בקראש עם זקנה שהאזינה לדודו פישר באייפון וצעדה במהירות האור. בום! "געוואלד!"

ולאחר שהתלוצצנו על חשבון קשישה חסרת ישע (ומעצורים), בואו ניכנס רגע למוד של רצינות.

כי ביצועי ההליכה שלי לא היו מזהירים, בלשון המעטה. בטח לא כשהייתי במרוצה

בלתי נתפסת, אחר ילד שובבי ועגלה עם תינוק בדודה לשד. ואם הקשישה תשיג אותי?!

ואיפה לעזאזל, הצרוד הזה עם השלוש בייגלה בעשר, כשצריכים אותו?!

איפה הילד? הטיילת בתל ברוך משקיפה לנוף פאסטורלי ולילידים ואורחות החיזור שלהם. צילום: רוני נאק

"עזבי עכשיו, בטח יהיה עוד בתי קפה בדרך".

המשפט הכי מטומטם שיכולתי לומר לאשתי באותו הטיול.

ומפה, זה רק הלך והתדרדר. לא השביל, חס ושלום. היו גם עליות. והרבה.

אבל עומר השועל שעט כמו נינג'ה, גם אם זה כרוך היה ברכיבה נגד התנועה,

עצירות לפיפי בשקיעה וטיפוס על ברך של פרחה – פעולה שלא רק יצרה לה רכבת בגרביונים, אלא גם כמעט הורידה את החבר הערס שלה מהפסים.

סופסוף הגענו לדק ולשדרת בתי הקפה ומלכודות ההורים. בלון בשלושים שקלים מישהו?! צילום: רוני נאק

וגם אשתי, שתחיה, לא ויתרה לשביל ודילגה בין האבנים והרוכבי האופניים עם מפשעות הטייץ הצמוד, כמו איילה. והכול, תוך כדי ניסיונות נואשים לגונן על תינוק צווחן בדודה לשד.

(בדיחה חוזרת, בשביל השד השני)

אבל לא הכול היה קשה. היו גם רגעים קשים יותר.

דיווש סרק של ילד, שאינו מבין מדוע הוא מפדל כמו אוגר על גלגל, בעוד האופניים עומדים דום לזכר הנופלים מהכוסית שרצה ממש לפני שנייה עם מכנסי "צבוט אותי וכותותי הלכו לים".

וגם:

"למה באתי עם עקבים?", "למה לא עצרנו לקפה כשביקשתי",

"הוא בוכה, תחפש לי מקום להניק", "די, אני עוברת לבקבוקים", "ראית את עומר?!" בום!

(הפעם לא "געוואלד!", אלא "בלאט!")

הא, הנה האיש הצרוד עם הבייגלה, שנשמע היה כאילו עשה ברטר עם בעל המאפייה –

מיתרי קול תמורת בייגלה.

יש מלא בתי קפה - סגורים! נו טוב אז נסתער על שוק האיכרים. צילום: רוני נאק

עלינו לשלוש חתיכות. עומר ביס, אשתי ביס ואני שתיים ושלושת רבעי הכעך.

הגענו לנמל. הרגשתי כמו מרקו שהגיע לארגנטינה.

רק במקום כיכר לחם וקוף על הכתף, בייגלה ורבע עוף על הכתפיים.

"איפה, עומר?", שאלה אשתי בפעם המי יודע כמה, בעודה נלחמת עם רבע בייגלה בדרגת קושי גבוהה, תינוק בדודה ל… (אותה בדיחה כמו לעיל)

ובעל עם שפשפת טורבו דיזל. עשר קילומטר לליטר פונגיציט.

"הרגע הוא היה על הכתפיים שלי", עניתי.

הא, הנה הוא. דורס עוד ערסית עם גרביונים.

"ואיפה הוא עכשיו?!" שלושה ניחושים:

ליד הילדה עם הבלונים, ליד הבלונים עם הילדה, כל התשובות נכונות.

ילד עם טיגריס ובלון. אשה עם קפה, תינוק עם ארוחת צהריים ורומני מזוקן אחד עם יבלות. צילום: רוני נאק

(סאונד של שיר פרידה)

הלך 30 ₪ על בלון הליום בצורת נמר חברבורות,

הלכו 25 ₪ על חניה, הלך 200 ₪ פיצוי על זה שלא קניתי קפה בתחילת המסלול.

אבל בגדול, הלך יופי!

מומלץ. אבל לא בחום.

אודות המחבר

 צח פלדמן. בן 39. נשוי פלוס 2. פרסומאי עם נסיון של 10 שנים בתקציבי רכב. סופר ילדים – כותב רב המכר ״אבא ואמא יוצאים מהכלים״ וקריקטוריסט מגיל אפס למאה בשלוש שניות. לפעמים כותב באתר שטח. 

לפעמים באתרים נוספים. תחביבים: אופניים, סנובורד, ומוניות. 

תגובה לפוסט

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר.שדות חובה מסומנים ב- *

*

http://bit.ly/2opbTV6