שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
צח פלדמן
"סידרתי לך רכב מגניב לנסיעה לאילת", נשמע קולו של הרומני מעבר ל–LG.
"מיני ק א נ ט ר י מן" שאגתי בתמימות, בעודי מפעיל כיפת ברזל נגד התקפת במבה אדומה מהמושב האחורי…" "קרוב, הוא צחקק." והוריד את השאגה שלי למקלט: "אופל מריבה".
או קי, חשבתי. מה רע יהיה לי להעמיס פעמיים ילדון עם במבה אדום ואישה שהכינה תיק עם מזון, שכנראה ימצא את דרכו לשמשה הקדמית של הרכב? לא שבחוץ חיכה לי
משהו מזהיר יותר – 43 מעלות בצל. היום הכי חם בשנה – ואני באנקר על מלון באילת,
ללא אפשרות לבטל. או לבטל ולאכול קנס כבר יותר מפיתה עם חביתה אצל קושי.
הרצליה – לכיוון אולם התצוגה של אופל בצריפין
האמת, באתי עם טוסיק מכווץ. "מה כבר יכול להיות מלהיב באופל מריבה?", חשבתי לעצמי, בעודי פורק את הפורסטר מכיסא ילד, כיסא ילדון וחמש שש קילו ביסלי גריל מהשטיח.
דלת אולם התצוגה נפתחה לכבודי וקור כלבים תוצרת גרמניה הציף את אפי, שהפך אדום בעקבות דו שיח צפוף עם קרן שמש אימתנית. "אתה צח?", שאל בחור חינני עם משקפיים מגניבים. "כן", עניתי ושלחתי את הגן הרומני להכין לי הפוך על חשבונם.
בעודי מחכה לכלה, ערכתי סריקה מהירה באולם הנאה – ודי הופתענו לטובה.
אני והטוסיק המכווץ. אופל, מסתבר, מייצרת מכוניות נאות למדי.
נניח "אופל אדם", סופר מיני, יפה וחצופה, כמו שהגדיר אותה הפרסומאי,
ועוד מגוון סגמנטים, שארחיב עליהם בהזדמנות אחרת.
היא חיכתה לי ממש בכניסה, ומזל גדול זה היה. כי במצב שבו הייתי:
לחבר פעמיים בוסטר + לקבל הוראות מאשתך בספיקר = אני הופך לשלולית צ'ורבה.
נפרדתי ממכונת הקפה ומאולם התצוגה.
האמת, קצת התאכזבתי. מכונת הקפה הוציא אספרסו, במקום מוקה ובסוף קיבלתי מריבה. אבל זאת הכלה. ואיפה לעזאזל המזגן?!
אולם תצוגה צריפין – הרצליה
אני והמריבה שלי עושים היכרות… נעים מאד, רומניה. נעים מאד, גרמניה.
אני פותח דלת אחורית כדי להכניס את הבוסטר ו… הופ. היא נפתחת לכיוון ההפוך.
נחמד הקונץ הזה, ואף מיוחד. פייר, עוד לא עליתי על היתרון הבולט שבו, אבל יש בו חן.
אני מקיש את הקוד ומניע את הגברת… לא עושה קולות מפחידים, שקטה יחסית.
אני מעביר ל–D ("דויטשלנד?") ובוחן את הלב שלה. הוא פועם חזק מידי בהתחלה,
אך כשמתחילים לצבור מהירות, הוא נרגע ומגיב טוב לתיבת ההילוכים.
אני ממשיך לכיוון הבית – לאסוף את האישה ואת משגרי הבמבה.
הטלפון מצלצל: "תקנה שישיית מים"! מהצד השני. רק זה חסר לי על הראש: טילי נ"ט.
הגעתי הביתה ואספתי את הפאמליה – האישה מצוידת במשקף ובתיק שעולים יחדיו
כמו אופל אדם עם גג נפתח. הילדודס, מצוידים באייפד ובפרינגלס חריף אש ארטילרית
לארבע שעות וחצי. בום!
הרצליה – אשדוד
אני מנסה לסחוט מאשתי ביקורת על הגרמנייה החדשה שלנו לשלושת הימים הקרובים.
הצרה, שהיא ומכוניות, זה כמו אני וכדורגל. גול עצמי. ויש צרה גדולה אף יותר:
מרכז הבקרה של המריבה, מפוצץ כפתורים בצפיפות גדולה מידי, לטעמי. התוצאה:
לקח לי רבע שעה לפצח מאיפה מגבירים את המזגן, מאיפה מורידים את הטמפרטורה
ואיזה כפתור לעזאזל מפעיל את כיסא המפלט של גדודי במבה אדומה.
אשדוד – באר שבע
אנחנו והמריבה כבר חברים טובים – כפתורי המזגן פוענחו, ואפילו מצאתי את הכפתור שמפעיל את הרדיו – שגם עבורו הייתי צריך להפעיל WAZE כדי להגיע ליעד.
מהמושב האחורי: "אבא, הוא לקח לי". "אבא, הוא צרח לי". אין ברירה, צריך לעצור בחנות נוחות ולקוות שהמוכר לא ירגיש נוח להציע: "שלושה אגוזי בעשר, אוהל כדורים בעשרים, משאבה לגלגל ים, מכונת קפה ותודה שקנית זיבי…" כי בא לי קפה. רק קפה!
חנות נוחות – מריבה
חוזרים לאופל, שחיכתה בשיא החום, בלי להוציא הגה.
אפרופו הגה – באמת היה אפרופו על ההגה. וביסלי. מזל שמדובר בהגה של אופל –
מצופה עור, כמדומני, עם אפשרות לשלוט על המערכת ולתפעל את הנייד.
קריא ונוח, בניגוד לתצוגה שהכפשתי לעיל.
"א מ א, יש לי מספר 2", נשמעה בקשה לגיטימית ככל שתהיה, אבל למה שנייה אחרי שחיברנו אותך לבוסטר?! המגבונים, הסתבר, קבורים היו עמוק – עמוק בתא המטען,
שהכיל בקלות מזוודה עמוסה בקרם הגנה, עגלה בינונית, תיק נסיעות נוסף –
ועוד נשאר ים מקום לקיטורים שלי.
באר שבע – מצפה רמון
מד הטמפרטורה בחוץ, שממוקם רחוק יחסית משדה הראייה של הנהג, הראה 40 מעלות.
אשתי, שתהיה בריאה, ניסתה להגביר את פעולת המזגן – אך בעקבות אצבע קבב,
גרמה שם לסקנדל בין כל הכפתורים – טעות שגרמה לי לעצור בצד ולבצע הנשמה מאצבע לכפתור. המשכנו בנסיעה רגועה. ובינתיים מאחור: "אבא, הנה גמל…" "אבא, הנה דובן". ועוד דובון. ועוד דובון. על כל הראש שלי! "לא תקבלו יותר דובונים, בחיים!" עד שנגיע.
מצפה רמון – אילת
המשכנו בדרכנו בירידות התלולות, והרגשנו בטוחים. לא יעזור כלום – צליל טריקת הדלת של אופל, משרה מעין הרגשה של: "גבר, אני רק נראית מכונית, אבל בתכלס, אני פנצזר (זה טנק בגרמנית. דה?)".
גם תיבת ההילוכים, שעברה לנהיגה ידנית בירודות, הגיבה נהדר, כמו גם ההגה
והקרקפת שלי לביסלי בצל. "מתי כבר מגיעים, אמרת שעתיים לפני שעתיים?!" שיקרתי.
מלון – חדר
לאחר חמש שעות בדרכים, לא כולל עצירות פיפי – ביסלי – דובונים –
המריבה גלשה באלגנטיות אירופאית לחניית המלון…
התגלגלתי החוצה והתמתחתי. גופי השמנמן השתקף לו בדלת האחורית, שנפתחה יחד עם מפעל אסם ושני זאטוטים מחויכים.
הגיעה כמו גדולה, בלי הרבה פוזות. בלי הרבה רעש. בלי יותר מידי מניירות.
אה, וגם האופל הייתה בובה.
מה טוב: משפחתית עם לוק של קרוס אובר / דלתות נפתחות הפוך
מה רע: תצוגה מעט מסורבלת / ילדים זורקים במבה
מה דעתי: ברוכה הבאה למשפחה. אולי אפילו למשפחה שלי.
כמה חזק: 120 כ"ס
כמה עולה: 116,000 שקלים
מצטער
אבל כביקורת רכב (זה העיקר לא???) הכתבה חובבנית למדי, חסרים לא מעט פרטים:
נוחות, כוח מנוע, צריכת דלק, בידוד רעשים….
גם כך את מה שיש היה צריך לדלות מבין "פירורי" הבמבה.
אפשר יותר טוב, תודה.
כתבה חביבה על רכב משפחתי קטן וחביב.
קצת לא ברור למה בחום הקית כולם, במיוחד הילדים, לבושים שרוול ארוךץ יש קשר בין התמונות לרכב והמשפחה?
הבעהי של המרקיב ההיא מנוע סביר, לא הכי מודרני, צריכת דלק לא מצטיינת, נוחות בינונית ומחיר גבוה יותר מידי, כי זהו רכב קומפקט ולא משפחתית מרווחת. וכם כתוב עליה אופל, ובמחיר גבוה לא צתליח לחדור לשוק.
רעיון הדלתות חביב ושימושי כשיש ילדים, אבל קשה לישרלאים שמרניים לקבל אותו.
תודה על כתבה חביבה והומוריסטית. אכן חסרים נתונים טכניים להתרשמות כללית. ד"ש לבמבה ולכל המשפחה