אורי בן דוד
"לטייל" – פירושו להחליט לצאת מהבית, להגיע למקום שהוחלט מראש, לבצע מסלול שתוכנן מראש, לסיים אחרי יום או יומיים, או יותר ולחזור הביתה על פי התכנון.
"לשוטט" – פירושו לקבוע חלון זמנים, לצאת מהדלת וללכת. לכל כיוון שמחשק, ללא תכנון מסלול מראש.
ההבדל בין שני הדברים היא מהות התפיסה של הסקרנות לטבע, לשטח ובכלל.
נראה שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו לשוטט. אולי בגלל העובדה שימי החופש קצובים וידועים מראש? טעות. לא נכון. זמן טיול הוא זמן שיטוט הוא זמן טיול.
הזמן הוא המכנה המשותף בין שני הדברים. פעם אחת, בטיול, האדם מנסה למלא את הזמן בלוח זמנים צפוף, זמני שינה, אוכל, השכמה וכו'. בפעם השנייה, בשיטוט, אתה לא קובע דבר ולא מנסה ללחוץ לוח זמנים אלא צועד צעד ואחרי הצעד הזה אתה יכול, או לא, לצעוד עוד צעד, או, לשבת ולבשל קפה, או סתם לישון ואחרי יום שלם מסתבר לך שאתה במרחק של 2 ק"מ מנקודת היציאה שלך, וזה בסדר גמור. לא צריך להספיק יותר ממה שמספיקים.
בוקר יום שני שרב כבד בכל הארץ. השעה 04:45 הסלולארי מצפצף לי להשכים. קם, מבצע דברים הכרחיים, נוטל את המצלמה ויוצא לשוטט בשטח. דבר ראשון אני עולה לראשו (האפשרי) של הר מירון. מציב כסא אל מול הנוף המזרחי, טעות ראשונה. הנוף המזרחי "מתלכלך" מוקדם יותר מאחיו הפונה למערב, זה בגלל גרגירי האובך הקולטים את אור השמש. קם ועובר לצד המערבי של ההר אך שם הנוף בנאלי. עוד פעם בית ג'אן. מה לעשות? כסא וקפה של בוקר והמצלמה על הברכיים. שקט קורע. מחברת לרשימות, עט שלופה ו….. הראש ריק. אין כלום. פשוט יושב ובוהה במרחק. צבעי הבתים בבית ג'אן משחקים כשמקבלים קרן שמש ראשונה. ריכוז פרגים קטנים בוהק בצבע אדום מדהים. יש לי עוד שלוש שעות לבלות במחיצתם ואני מתכוון ליהנות מכל רגע.
מסיים את הקפה. אורז בזריזות ונכנס לדיפנדר. מסובב את הרכב לירידה מההר ומתגלגל בהילוך נמוך בירידות, לאט לאט, יש לי זמן ואין תכנון. חולף על פני הכניסה לבסיס צבאי ומבחין בשבילון ללא שער בפניה ימינה. מחליט לרדת בשביל. הירידה מתונה והשביל קל ומסודר טוב. מתגלגל במורד המתון אחרי 2 ק"מ אני מגיע לזולה (פינת ישיבה) מדהימה. אפשר להיכנס עם האוטו בין העצים. נעצור לקפה? כבר שתיתי קפה קודם. אז מה? אי אפשר עוד אחד? תראה איזה מקום! אני מתווכח אם עצמי, בסוף אני מנצח ויורדים לשתות קפה.
שוב כסא, מחברת, מצלמה וערכת קפה. מציב את הכסא ומתיישב, לפני שאני מספיק לפתוח את ערכת הקפה אני שומע רשרוש בין השיחים. נוטל את המצלמה שפתוחה כל הזמן וממתין בדריכות. משמאלי גדר בקר בת שלושה חוטי תיל עם מרווחים גדולים ביניהם. מתחת לתיל התחתון מגיח ייצר מוזר מאוד. קטן מאוד כהה, ועליו פסי אורך בהירים (לימים תסביר לי אביטל שהפסים מיועדים לסמן את היותם של אלה גורים).
אני מסתכל עליו והוא כאילו לא רואה אותי. אני קופא. ממש על ידי. לוקח שנייה אחת נוספת ומהסבך פורצת חזירת בר שחורת זיפים, ואחריה ארבעה קטנים מפוספסים כאלה ולבסוף עוד חזיר בוגר. בטח גם נקבה. בריצה מהירה ולפני שאני מספיק לכוון את עינית המצלמה למקום שהיו, חולפות החיות היפות האלה ונעלמות בצידו השני של הוואדי. אנחה כבדה פורצת מחזי. פספסתי. טוב לפחות נשתה קפה. קנקן נירוסטה חדש מוצב על הגזייה. מים רותחים וקפה מבעבע, כבר אין סיכוי שהחיות יעברו כאן, ריח הקפה ירחיק אותן.
נגמר לי הזמן. צריכים לחזור. זוכרים את השיטוט. זה היה השיטוט להיום. מחר אולי יהיה עוד אחד.