שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
רוני נאק
נראה שבכל דור מגיע שלב שבו יהודים יחפים בורחים מצורר שרוצה להשמידנו. אם זה ביערות המושלגים של אירופה במלחמת העולם השניה, או אלפי שנים קודם לכן כשאבותינו יצאו ממצרים, מארץ גושן הדשנה, והמצרים הפרעונים התקשו להיפרד מכוח עבודה זול. מהריצה היחפה בשלג הקפוא או בחולות המדבר הלוהטים קחו את זה שכאן, במדינה שלנו, זה לא יכול לקרות. ומאחר שאנו בכל זאת מגזין של רכב ורכב שטח. ראינו לנכון – לכבוד פסח והטיול בסיני שחיכה לנו – לתת מבט מעט יותר מעמיק על כלי הרכב החשוב ביותר של העידן ההוא: המרכבה.
עדויות לשימוש במרכבות על ידי הפרעונים אפשר למצא על קירות המקדשים והקברים העצומים במצרים. ציורים וחריטה על אבן בני 4000 שנים ויותר אשר מראים סצינות של לחימה, ציד ואולי גם ספורט ותחרויות. למרכבה חשיבות רבה בעידן הפרעונים. מומחים מעריכים כי הגיעה למצרים העתיקה אחרי שמרבית הפירמידות כבר ניצבו – והביאו עימן מהפכה טכנולוגית אשר תתן לפרעה "נשק שובר שיוויון" ויאפשר לו לצאת, לכבוש ולהרחיב את הממלכה הרבה מעבר לעמק הנילוס. במשך 300 השנים הבאות הפרעונים בנו את האימפריה הגדולה והעשירה ביותר של העולם העתיק מסודן ועד טורקיה של ימינו (בה לנו כעבדים במצרים היה חלק לא מבוטל).
אז מה עושה את המרכבה הפרעונית לשונה? הטכנולוגיה. זה מתחיל עם הגישה שעל המרכבה להיות קלה ככל האפשר. לכן בבסיסה היא מינימאליסטית במבנה שלה – אבל חכמה בצורתה. זה מתחיל עם רתמות העור לצמד הסוסים, אשר שילבו עור מתוח יחד עם יחידות של עור מגולגל ששימש כמשכך של תנועות לא צפויות של הסוס עצמו. ממשיך עם היצול עצמו שישב על בסיס צוואר הסוס – שהוא יחסית יציב יותר בדהרה מאיזור הכתפיים. חומרי הגלם הגיעו לרוב מחוץ למצרים וכללו עץ "מילה" או ASH (עץ שבהקשר אחר לגמרי מתחבר למיתולוגיה הנורדית לפיה ממנו נברא האדם) – התכונות החשובות של סוג העץ הזה: משקל קל וגמישות. החיבור של המוט לציר הגלגלים אינו פשוט כלל ועיקר – אלא בעל "שפיל"/חופש המאפשר לו לנוע לפנים ולאחור. לכאורה דבר פשוט אבל חשוב מאד ובעל שתי פונקציות: גורם לרצפת הכרכרה להתגמש ולשמש כבולם זעזועים אבל גם סוג של בקרה אקטיבית נגד התהפכות. קצה המוט היה מרובע ולא עגול – והוא השתלב בתוך פתח מרובע תואם בציר הגלגלים. כך שברגע שהעומס – משיכת הסוסים – התגברה המוט השתלב בעוצמה בציר והחיבור התקשח ללחיצה חזקה על הקרקע. כוחות פיתול שנוצרו מפני שטח לא אחידים רוסנו על ידי הקפיציות והפיתול של היצול הארוך (יש כאן מגחני"קים? מי אמר מוט פיתול?) ירסן את הגלגלים ויוצר הלכה למעשה "מהלך מתלה" לגלגלי הכרכרה.
מיקום הגלגלים/ציר חשוב גם הוא. בציורים העתיקים יותר אפשר לראות שהגלגלים ממוקמים ממש במרכז הכרכרה מתחת לרגלי הרוכבים. בציורים המאוחרים יותר, הגלגלים משוכים לאחור – בקצה האחורי והרחוק ביותר של הכרכרה. המיקום הזה מאפשר גמישות טובה יותר של המבנה ומכאן "איכות נסיעה" ושיכוך מהמורות טוב יותר לרוכבים. כך מתקבל מעין מתלה המרסן את ציר האורך – אחרי שהפיתול מרסן את ציר הרוחב. התובנות המכאניות של יוצרי הכרכרות האלה בהחלט שמרשימות גם היום.
גם הגלגלים עצמם השתנו. בציורים במצרים אפשר למצא גלגלים עם ארבעה חישורים עד שמונה חישורים (שפיצים) ואז בחזרה לשישה חישורים. הם חיפשו את האיזון בין משקל נמוך לעמידות וקשיחות. השפיצים עצמם לא היה סתם חתיכות עץ – אלא עשויים משתי יחידות בצורת משולש ארוך – אלה הודבקו יחד והבסיס הרחב שלהן הודבק לציר המרכזי – נאבה – של הגלגל. חישוק הגלגל מתחבר לצד הצר של השפיצים. והמבנה הקל-אך-קשיח מתחיל לקבל צורה ומגלה סוד נוסף: לשפיצים גמישות צידית רבה אשר מאפשרת לגלגלים לספוג מכות ושינויי כיוון מהירות על ידי פיתול. היתרונות: נוחות משופרת לרוכבים ואחיזה טובה יותר בקרקע.
שלד הכרכרה הוא "פלטפורמה גלובאלית" ליישומים שונים. מכלי סער מהיר ועד לנושאת נשק ותחמושת. המבנה שמעל, עליו עמדו הלוחמים, עשוי מקלעת של עור בעלי חיים – בעיקר פרות או תאו (באפלו) שממנו יש עד היום בעמק הנילוס. שלד של עץ ועליו פרושות יריעות של עור עבה. אבל לא סתם. המצרים הפרעונים קשרו את יריעות העור ה"טריות" ביותר, לפני שאלה הספיקו להתייבש ולהתקשות. את תהליך הייבוש העור עבר כשהוא קשור לשלד הכרכרה כשהוא מהדק מאד את המבנה – ומוסיף לקשיחות מבלי להכביד במשקל. – בהשוואה לכרכרות מעץ או ברזל (זוכרים מה קרה לסיסרא בקישון כן?).
טכנולוגיה שוברת שוויון בעולם העתיק – כזו שיצרה את הגדולות באימפריות שאת עקבותיה אנו רואים עד היום. מה היום אפשר ללמוד מזה?
