רוני נאק
אם לא סופרים את החרמון – הר מירון הוא ההר הגבוה ביותר בישראל. וכמו שכל טייס יודע, ככל שעולים גבוה יותר מעל לפני הים כך גם מתעלים משכבות הלחות והאוויר החם לשכבת אוויר צוננת ויבשה יותר. עם שיא גובה של 1208 מטרים מעל לפני הים (בעצם זה 1204 מטרים אחרי שצה"ל גילח 4 מטרים לצרכיו) – תוכלו לחוות ירידה של כ-10 מעלות צלזיוס ביחס לחום של מישור החוף ואף הרבה יותר מזה אם אתם במקרה עולים לשם מהכנרת. קילומטר ויותר אנכיים דוך ישר לשמיים זה נתון נאה – והכי גבוה שתוכלו להגיע עם רגליים על הקרקע מבלי לטפס לחרמון.
אז בסופ"ש מהביל אחד של אוגוסט – העמסנו יונדאי קונה זריזה במים וכריכים – לנסיעה צפונה. המסלול לקח אותנו בגיחה מהירה על כביש 6 צפונה, משם לרמת ישי, צומת גולני צפונה על כביש 65 ואז שמאלה במחלף קדרים לכביש 85. כל הדרך לשם היא רב-נתיבית ועם התנועה הדלילה של בוקר מנומנם אפשר היה לתת לכל ה-177 כ"ס של מנוע הטורבו בקונה להתבטא – הכביש זרם במהירות ובכיף תחת הגלגלים ועוד לפני שהספקנו להיות ממש צמאים או צריכים פיפי כבר פנינו ימינה לכביש 866 לעליה לאמירים ולארוחת בוקר נהדרת מול הנוף. כשהדלת של יונדאי קונה נפתחה – האוויר הממוזג נמלט החוצה וכאילו נפתחה הדלת למציאות אחרת – ריח חזק של יער אורנים, אוויר יבש ונעים וטרנקילו ושקט כשרק לחץ הקיטור ממכונת האספרסו מתגבר על השקט.
אנרגטיים יותר עברנו את הקילומטרים האחרונים עד לכניסה לשמורת הר מירון – מדברים בדרך על האפשרות הסבירה אך יקרה יותר לישון בפעם הבאה לילה אחד או יותר באחד מהצימרים הרבים שיש באיזור ובאוגוסט מוזמנים על\ד להתפקע. מהרגע שעוזבים את כביש 89 בין סאסא לחורפיש איכות האספלט הופכת לנוראית. כאילו הכביש פשוט נשכח והוא גלי מאד, מטולא למכביר, שבור, משובץ בורות רבים ועמוקים וחסר שוליים בטוחים – סכנה אמיתית ודורש הרבה תשומת לב מהנהג.
טיפסנו לאורך הכביש עד לחניון היום שבקצה שלו. אחד החניונים היפים שיש אצלנו לדעתי – באוכף שבין המירון להר בר יוחאי – נקי למדי הרבה שולחנות קק"ל תחת אלונים נמוכי פאר ועם ברזי מים פעילים, שירותים מסודרים ואף מפות להתמצאות.
משם אפשרויות הטיול הרגליות רבות מאד – וקצרה היריעה מלהכיל. נאמר רק ששביל ישראל חולף כאן – ויש שבילים מסומנים בכל כיוון של המצפן. אנו בחרנו באופציה הקלה: שביל סובב הפסגה המסומן באדום ואורכו כ-2.0 קילומטרים. הוא קל להליכה, נותן היטב את האמביאנס של ההר כמו גם נוף עוצר נשימה בכל פאה וקטע ממנו כשאינכם צועדים בין אלונים וקטלבים סבוכים היוצרים מנהרות ירוקות ומקסימות. לאורך השביל יש נקודות תצפית ומנוחה מסודרות כמו גם מפות מתכת דהויות שמנסות לתת לכם מושג על מה שמסתכלים – אנחנו שמנו מבטחנו בדיגיטאל ובתוכנת "עמוד ענן" המצויינת.
חזרה ליונדאי קונה שהמתינה בצילו של עץ אלון מפואר – ואגס אחד מאוחר יותר כבר היינו במורד ההר. ההתלבטות לאיזה לצד לפנות בצומת הייתה קצרה מאד – לחורפיש. כפר דרוזי הידוע לא רק בלוחמים עזי הנפש שמשרתים בצה"ל אלא גם בפנינים הקולינריים שבו. "סמבוסק הארזים" הוא אחת מאלו אבל אנו מעדיפים אותו בחורף כשיש שם סמבוסק של תרד בר המלוקט באיזור.
הפעם עצרנו לפיקס של מתיקות ב"קונדיטוריה קפה נסים" שתחת הקשתות בבניין הנמצא קצת לפני הכיכר המרכזית של הכפר. בעל הקונדיטוריה (עיתונאי לשעבר בערוץ הראשון) ואשתו יצרו קונדיטוריה המגישה מטעמים מזרחיים אבל באופי שונה ועם ליווי קולינרי צמוד. כך למשל זללנו שם כנאפה מעולה שבדיוק יצאה מהאפיה – ארומתית, לא מתוקה מדי או מכבידה ומאוד מספקת. בתוך השלל הרב של סוגי הבקלווה – מצאנו דווקא את אלה שבסגנון סורי – כן כן סוריה. אותו דבר אבל בפירוש משהו אחר – וכמה כבר אפשר לחדש בבקלווה? ובכן…די הרבה. אז קנינו מארז כזה להביא הביתה (שבקושי שרד את הטעימות בדרך הביתה – כשניקרנו ממנו כל הדרך).
מחורפיש אפשר לחזור למרכז בכמה דרכים – אנחנו בחרנו בדרך היפה שעוברת בפקיעין, ליד בית ג'ן ויורדת לרמה באחד הכבישים ההררים היפים יותר שיש בישראל. אולי היה זה אוויר ההרים, או ה-BOOST של הסוכר בדם אבל היינו בהיי.
בחזרה במחלף קדרים – הפעם עם החרטום לכיוון דרום – מד הטמפ' החיצונית מראה על 40 מעלות. התנועה דרומה צפופה יותר וה-WAZE שבקונקטד של היונדאי קונה מראה על שעה ו-40 דקות עד הבית. בקטנה.