שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
רוני נאק
ככל שאנו מתקרבים יותר ויותר לאותו תאריך יעד שבו ישווקו בישראל ובמערב רק מכוניות חשמלית, כך אנו מתקרבים לנקודת המפגש הכואבת עם המציאות ועם הנתונים האובייקטיביים. שלא תבינו לא נכון, אני הכי בעד צמצום מירבי ככל האפשר בזיהום האוויר, הסרת התלות בדלקים, הוזלת עלויות האחזקה ושילוב טכנולוגיות חדשות במכוניות שלנו. כל זה באמת יעשה את החברה שלנו לנקיה ובריאה יותר. אבל בנקודה שבה החזון פוגש את המציאות הפיזית שעל הקרקע, הנתונים האובייקטיביים שלא ניתנים להפרכה במחי יד של כת חשמלית המהדהדת עצמה במדיה החברתית, שם באותה הנקודה יש "דלתא" גדולה שכוחות רבים מנסים להסתיר. השיקולים הם תמיד כלכליים, לעולם לא טובת הציבור או בריאותו – שלא יהיה לכם ספק.
כבר עסקתי בעבר בנושא העלות הגבוהה של חומרי הגלם הנחוצים ליצור סוללות ליתיום-יון. בהיעדר טכנולוגיה אחרת שיכולה להיכנס מחר ליצור סדרתי בנפח רחב, שלא כוללת: ליתיום, ניקל ו-קובלט (הכוונה אינה לניסוי מוצלח במעבדה של אוניברסיטה כלשהי – אלא יצור המוני של גיגה-ווטים רבים הדרושים להזנת תעשיית הרכב). בניגוד לתחזיות, מחירי חומרי הגלם רק עולים ובשנה האחרונה אף הגיעו ל-100K דולר לטונה של ניקל, הליתיום זינק ב-350% בשנה וחצי וילדים מזי רעב באפריקה ממשיכים לכרות בידיים חשופות קובלט מאדמת קונגו במכרות פתוחים בבעלות סינית (למעשה מתוך 17 מכרות קובלט בקונגו – 15 הם בבעלות סינית).
בסופ"ש האחרון התקיים כנס Battery Gigafactories Asia Pacific ראשון וחשוב ביותר של חברת BENCHMARK. לא מדובר בחברה של איש אחד היושב במרתף של בית הוריו אלא ב- Benchmark Mineral Intelligence (Benchmark) היא סוכנות דיווח המחירים המובילה בעולם בפיקוח IOSCO (PRA), ספקית מידע קניינית ומוציאה לאור של מודיעין שוק עבור שרשרת האספקה של סוללת ליתיום יון לרכב חשמלי (EV).
בכנס עלו כמה נושאים על הפרק שהמכנה המשותף להם הוא העליה הנוספת הצפויה במחירים של חומרי הגלם הנחוצים לתעשיית הסוללות. בעוד שהדרישה לרכב חשמלי עלתה רק ב-17% בשנתיים האחרונות, ההאצה של תעשיית הרכב לקראת קו הסיום של יצור 100% חשמלי ב-2030 תביא לזינוק של פי 7 (700%) בחמשת השנים הבאות. זו בדיוק נקודת המפגש עם המציאות. המכרות הקיימים לא מסוגלים לספק דרישה בהיקף כזה, פתיחת מכרות חדשים היא תהליך רגולטורי וסביבתי ארוך מאד הנמשך על פני שנים וצפוי להיתקל בהתנגדות מצד אותם האנשים שהסביבה קרובה לליבם, לא רוצים לפגוע בה, ומשוכנעים כי יצילו את העולם על ידי רכישת רכב חשמלי. אירוני לא?
המצב בפועל חמור עוד יותר, לדברי מנהלת תחום הליתיום בענקית הכריה ריו-טינטו, גם אם כל מיזמי הכרייה שכבר בתהליכי אישור יחלו מיד להפיק ליתיום – זו תהיה רק 50% מאספקת חומר הגלם הדרושה לתעשיית הרכב ב-2030. שימו לב שהאופק הוא רק 8 שנים.
מה כל זה אומר עבורנו? פשוט מאד. החזון של רכב חשמלי, EV, במחיר עממי שיתן פתרון עירוני עד פרברי וסביבתי במחיר נגיש – לא עומד להתגשם בעתיד הנראה לעין. יכול להיות שהמחיר ה"טוב" ביותר של רכב חשמלי כבר היה בעבר? אולי פספסנו את הרכבת? יתרה מזאת, בעתיד המחירים של המכוניות החשמליות ימשיכו לעלות עתה כשרשרת האספקה של יצרניות הסוללות עומדת מול חומת מחיר שרק הולכת וגבהת. זה לא ישפיע על הלקוחות העשירים, או הטיפשים הרוכשים מימון יקר, שקונים מכוניות כמו פורשה טייקן ומרצדס EQS במיליוני שקלים. המסה הגדולה של המכוניות החשמליות לא תגיע לרמת המחיר של מכוניות כמו קיה פיקנטו או יונדאי i10 (נאמר סביב ה-90 אלף שקלים). האם אתם יכולים לחיות עם רכב חשמלי שמחירו מתחיל ב-150 אלפי שקלים ומגיע ממותג לא מוכר, ללא מבחני ריסוק אובייקטיביים ועם איכות כוללת עמומה? האם זה יהיה רף הכניסה לרכב חשמלי?
