שטח מכוניות, אופניים, אופני הרים, אביזרי אופניים, מסלולי טיול, שטח, מחנאות, ניווט
כרמית ארנרייך
אם קראתם את הטור שלי בעבר, ייתכן שנתקלתם בכתבה "כך התחשמלתי" שם שיתפתי מה היו חששותיי לפני קניית אופני הרים חשמליים. בין אחד החששות שמניתי – אחד מהם התממש. זה מה שקרה.
מאז שקניתי את החשמלוקים שלי אני יוצאת ליותר טיולים, יותר פעמים בשבוע, עם יותר אנשים ורוכבת הרבה יותר קילומטרים. בתכל'ס מתעייפת פחות, נהנית הרבה יותר.
מספר חודשים אחרי שרכשתי את הצעקה האחרונה בתחום אופני השטח האגרסיביים : אופניים חשמליים של מרידה דגם one sixty 800m, יצאתי כהרגלי לאחרונה לאחת הרכיבות המשותפות עם שותפי לחיים. שבמקרה הוא גם שותפי לשיגעון האופניים ולכל השאר. שם קוד "כפרוני". זו הייתה אחת מרכיבות האקספלורציה שלנו: הוא קובע את היעד, הוא מסתכל ובוחן את המפות, הוא נוהג ומביא אותנו לשם, הוא מנווט ואני רק מצטרפת כדי שלא יהיה משעמם.
הפעם היעד היה: "חריץ בחוואר משופר". שזה בגדול הרחבה והעשרה של מסלול החריץ בחוואר שרכבנו כמה שבועות לפני כן. כמו בפעם הקודמת חנינו בנאות הכיכר, התארגנו ליציאה כשאני מוודאת שהסוללה טעונה במלואה, שלוקר שמן מ-מים, חטיף אנרגיה וקפה שחור עם מלא הל כמו שאני אוהבת והתחלנו לדווש.
התחלת דיווש קלילה בתוואי של קניון בעל קרקע רכה. קטעים של חול זיפיזיפי שאך נשטפו בגשם של יום האתמול והשלשום – אחרים מהודקים למדי. החשמליים מתקדמים בזמזום מנוע מונוטוני יחסית יחד עם קצב הדיווש. דיווש לא קשה תודות לעזרה של המנוע הזמזמני כשלצידי כפרוני מתאמץ אל מול החול שיוצר חיכוך גדול יחסית עם הגלגל. אפשר לשמוע היטב את הצמיגים המפלסים דרכם בחול הלבן של הערוץ. אחרי כשעת דיווש קלה, הכריז כפרוני על הפסקה ומצאנו את עצמנו כבר אחרי כ-15 ק"מ מהזינוק.
מוציאים קפה, לוגמים, מקשקשים, מורידים שכבות של ביגוד מיותר. 24 מעלות ושמשי – כי בפברואר הקיץ הגיע לחריץ בחוואר! ניווט מדויק של כפרוני הביא אותנו לחצי השני "המשופר" של החריץ בחוואר. הכניסה לערוץ השני – זה שיחזיר אותנו לנאות הככר היה מאתגר למדי. שם – בקטע המעבר – מצאנו תוואי קצת יותר קשה לדיווש: בחלקו קניון צר כרוחב הכידון ומלא אבנים גדולות ורופפות, מעט יותר גבוה חול פודרה טובעני ורך כלל לא מהודק, ומלא במחילות חפורות של מיני חיות מדבר (בעיקר ארנבות גדולות אזניים וצמאות דם). כל זה – איך לא – במגמת עליה תלולה.
בעוד כפרוני הוביל את אופניו ביד, אני אתגרתי את עצמי מעט עם מצב BOOST על החול הרך בעליה עם הפתעות בצורת בורות וחלקים מההר שנופלים תוך כדי דיווש. לקראת סיום העלייה, בקטע התלול ביותר, החלטתי שעל הסוף שלה אני מוותרת והעברתי את האופניים למצב walk במצב זה המנוע לא דורש דיווש אלא רק לחיצה רצופה על ידית בורר ההילוכים וכך הוא מניע את הגלגל האחורי בקצב של הליכה – מה שמאפשר לרוכב קל משקל ורפה שרירים לדחוף את האופניים שהם כשליש ממשקלו במעלה הרים וגבעות – דגש על מינימום מאמץ.
כפרוני שחיכה לי למעלה, ראה את המאמץ ועזר לי למשוך את האופנים הכבדים (22 ק"ג) אליו וחיכה לי שאסתדר אחרי העלייה להמשך הרכיבה. ואז, טה דה! עוד הפתעה: בניסיון להוציא את האופניים ממצב הליכה ולהעביר למצב מנוע פועל, מצאתי פתאום שבורר המצבים לא עובד ואני לא יכולה לקבל כוח מהמנוע לדיווש.
אבוי! גוועלד! שאייסעה! מה עושים? להיכן פונים?
עוד ביום שקניתי אותם, ידעתי שיום אחד זה יגיע וכמו תחזיות אמורפיות – הן מתגשמות. שהרי זו מערכת נוספת (שימאנו E8000) עם חיווטים, וחיבורים וחופשים וגלגלי שיניים ואטמים וכל זה אומר: פוטנציאל של תקלות נוספות. וכך מצאתי את עצמי באמצע השטח, בנקודה המרוחקת ביותר מהאוטו עם תקלה באהבה שלי מסוג אלומיניום: בורר המצבים לא עובד.
לא נלחצתי מיד, אני כבר למודת ניסיון כי תקלה כזו כבר קרתה לי בעבר. אז זה היה כבל חשמלי שיצא ממקומו, ואחרי שיחת טלפון היסטרית ל"אחד שמבין" – הכל שב על מקומו בשלום. אבל זה היה אז.
ועכשיו – נאדה.
כדי להמחיש את התסכול שחוויתי, תדמיינו את עצמכם עם סמארטפון דולק ותקין אבל כל מה שתעשו לא מזיז את המסך מהיכן שהוא נמצא. ועוד יותר מלחיץ כשמישהו מתקשר אליכם ואתם לא יכולים אפילו לענות לשיחה כי אף לחצן לא מגיב! ואז מתחילים להתרגז, לכעוס, לקלל, לקלס, וחזרה לנשום, לעצום עיניים, לחשוב, ולנסות כל דבר שיכול לעזור. אם נחזור לאופניים : התחלתי לנתק כבלים, להחזירם למקום, לכבות סוללה, להדליק סוללה, לנתק סוללה מהתושבת, להתממשק עם האפליקציה ואז לגלות שאי אפשר להעביר את המצב לבלוטוס ולהתממשק כי בורר המצבים לא עובד – ואין שום דרך אחרת (למשל ממסך הניהול שעל הכידון) לעבור למצב רכיבה. כשקורית תקלה היא תמיד תקרה בזמן ובמקום הכי לא נוחים – תשאלו את מרפי – ונחשו מה? אין קליטה בנייד באמצע המדבר.אז אי אפשר להתייעץ בחבר טלפוני. לאט לאט חלחלה ההבנה שיש בעיה אמיתית.
התבאסתי מאוד. הייתי מתוסכלת. כפרוני, האביר שלי על סוס אלומיניום אדום וללא חשמל, היה חסר אונים כמעט כמוני. לצערי הוא פחות מכיר את הפיזיולוגיה של האופניים שלי וניסה בכל כוחו לנסות לעזור ע"י בידוד הבורר והפגנה של הבנה אלקטרונית מן הטובות שאני מכירה. אחרי שהסתכל, בדק, חקר, חכך בראשו והריץ מספר תסריטים במוחו (ראיתי אותם רצים תוך כדי שאני צופה בפרצופו המיוזע קלות מהחום ומהמאמץ), מסר לידי את המולטי טול ואמר נחרצות: "אין מה לעשות, תצטרכי לדווש ללא מנוע".
כנראה שעשיתי פרצוף המום, תמוה, מתוסכל, נבוך ועוד כל מיני רגשות שהתערבבו שם. כפרוני קלט את סערת הרגשות אז הוא הוסיף והציע שאם יהיה לי קשה, הוא מוכן להתחלף איתי באופניים ושאני אדווש על אופני AM השוקלים 14 ק"ג בעוד הוא ידחוף 22 ק"ג של אלומיניום טיוואני משובח עם צמיגי 2.8 לאורך 16 קילומטרים של ערוץ דשדש רך. הזמן והרעב של שעות הצהריים דחקו בנו לסיים את הרכיבה והנה, מצאתי את עצמי בלית ברירה נאלצת – מייגוד – לדווש ללא מנוע!
כמה חששתי מהרגע הזה. הרי מדובר במפלצת ("מפלסת" במבטא פרסי) של 22 ק"ג עם צמיגים רחבים המקשים ומתנגדים לגלגול. גם שרירי הרגליים שלי כבר עייפים בקושי מצליחים לגלגל אותי על אופניים של 14 ק"ג על הקרקע הרכה הזו, כל שכן על כמעט פי 2 משקל.
למזלי הגדול, המשך המסלול היה רובו בירידה ולא הייתי זקוקה לכוח רב בדיווש כדי לגלגל את המפלסת שלי בהמשך החריצים בהם רכבנו.
כפרוני הראה אכפתיות וערנות ובדק כל הזמן מה מצבי אי שם מאחורה. הוא האט את הקצב שלו משמעותית כדי שלא אשרף אנרגטית בניסיון לעמוד בקצב הדיווש אחריו (הוא מהיר ממני בהרבה וכפי שהזכרתי בטור הקודם – זו אחת הסיבות העיקריות שקניתי לי את המפלסת הזו – כדי שאוכל לעמוד בקצב שלו ונוכל לצאת לטיולים משותפים בדיוק כאלו ולשמור על אותו קצב).
המשך הרכיבה היה לי קליל יחסית ואפילו מהנה! נהניתי מקצת מאמץ פה ושם שלרוב חסר לי כשהמנוע עושה עבורי את העבודה הקשה. נהניתי מכך שאני וכפרוני עדיין באותו הקצב למרות שאני עם אופניים כבדים ובלי מנוע וכפרוני עם אופני אנדורו בני 6 שנים שקנינו ביחד לכבוד יום ההולדת שלי בזמנו. בעיקר נהניתי מכך שלא ממש תלשתי שיערות ולא נקלעתי למצב של חוסר כוחות כמו זה שתקף אותי בתמנע (ועל כך מסופר בטור הקודם שלי).
כשחזרנו לציוויליזציה , ז"א לקליטה ברשת הסלולארית, מיד פניתי לכל קבוצות הרוכבים בהם אני חברה (ויש הרבה) עם שאילתה לגבי התקלה. האופניים כבר היו ארוזים בתוך הרכב ולא יכולתי לצלם או לבדוק תיאוריות חדשות שהצריכו ממני לתפעל בהם משהו, ולכן רק כשחזרנו הביתה כשעתיים וחצי לאחר מכן, במרפסת החשוכה ושטופת הגשם, בדקתי את התיאוריות שהוצעו לי ולצערי שום דבר ממה שהוצע לא גרם לבורר המצבים לחזור ולעבוד.
נותרתי עם האופציה האחרונה : לגשת לחנות ממנה רכשתי את האופניים ולתת למומחים שם לעשות את עבודתם. ולשחרר.
תיאמתי הגעה, העמסתי את האופניים בזריזות על הרכב זמן קצר לפני המועד, ושמתי את פעמי לעיר הסמוכה מרחק כ 20 דק' נסיעה ליבואן, רוזן מינץ. מבט אחד חטוף ובדיקה זריזה ע"י המכנופן המוכשר והדיאגנוזה לא אחרה לבוא: "הבורר תקול"!
"אוקי….מה זה אומר מבחינתי?" שאלתי 3 שאלות בשאלה אחת: מה התקלה, מה צריך להחליף ולשנות וכמה זה עולה לי?
"תשאירי את האופניים ואנחנו נזמין בורר חדש. את תצאי מפה עם אופניים עובדים." הבטיחו לי בגאווה רבה.
"תודה, אבל האופניים שלי באים איתי! הם אוהבים לישון בבית. קשה להם להתארח במחוזות זרים. במילים אחרות: צרו קשר כשהבורר מגיע ואני אגיע להתקנה".
בינתיים, האופניים האנטומיים שלי (אלו ללא המנוע) זכו ליחס מועדף והוצאתי אותם לטייל בין הרקפות והכלניות שפוקדות כעת את רוב יערות ארצנו. הופתעתי שהצלחתי לדווש בקצב לא רע בכלל, ולא התעלפתי אפילו בעליות. למרות שעם האופניים החשמליים לא יוצא לי להתאמץ כל כך הרבה (מודה שכפתור ה"אין לי כוח" עובד שעות נוספות) .
כמה ימים לאחר קבלת הבשורה על פטירתו של הבורר, קיבלתי הודעה שהבורר החדש הגיע לסניף ואני מוזמנת להגיע להתקנה. מנהל החנות שחרר את המכנופן שהיה מאוד ערני לחרדותיי על האופניים וטיפל בי ובאופני בכפפות של משי ולאחר כשעה קלה התחדשתי בבורר מצבים חדש. בלי שאלות – ותחת אחריות מלאה.
לפעמים מקבלים את ההרגשה שהפעלת עניין האחריות זה כמו הפעלת ביטוח: אתה לא תמיד בטוח שהוא מכסה את הנזק שנגרם לך ותמיד יש את החשש שעלולים לסבן אותך ולדרוש ממך עוד כסף. לא הפעם.
העיקר שבסופו של דבר אני והאופניים החשמליים שלי איחדנו כוחות שוב ואני חזרתי לחייך, גם בעליות לפחות עד הפעם הבאה.
