נמצא פתרון לשריפות בסוללות ליתיום

רוני נאק

סוללות ליתיום, בין אם אלו הנמצאות בטלפון הנייד שממנו אתם קוראים זאת, או ברכב חשמלי, כבר הוכיחו שהן פחות נוטות להידלק ביחס לרכב בנזין.  אולם, מהרגע שהדליקה ניצתת, אין דרך לכבות אותה מפני שהחומרים הכימיים שבה, בתהליך הפירוק, מייצרים לאש את החמצן שהיא צריכה – מבפנים. זה נכון לגבי שתי התרכובות הנפוצות ביותר כרגע בשוק: NMC (ניקל, מנגן וקובלט) וגם LFP (ליתיום, ברזל פוספט) הנפוץ בקרב רבי המכר בישראל.

בנוסף, מכיוון שהסוללות ארוזות במארזים מחוזקים ואטומים, פעמים רבות הגזים המצטברים מהדליקה גורמים למארז להתבקע בפיצוץ עז שאחריו עולות להבות – ללוחמי האש נותר רק לנסות ולקרר במים את סביבת הרכב ולהמתין שהאש תכלה את מה שנותר מהסוללה. על הדרך, אגב, נפלטים גזים סופר-רעילים במקרים שבהם יש קובלט בתרכובת הסוללה, די שפרודות הקובלט העולות בעשן יגעו בעור של אדם כדי לגרום להרעלה. ויש חומרים מאד לא נחמדים רבים אחרים.

נושא הדליקות של רכב חשמלי, עלה לאחרונה לכותרות עם השריפה השניה באוניה מובילת מכוניות. בעוד שהראשונה צללה בסופו של דבר לתחתית האוקיאנוס, את הספינה השניה הצליחו לגרור לחוף ואף טענו שלא היו בה רכבים חשמלים שבערו – אם כי עדויות מצולמות מוכיחות אחרת.

בצפון אירופה ובסקנדינביה, נהוג להשתמש במעבורות ימיות, כאמצעי תחבורה יומיומי פשוט ונהיר לכל אזרח. אלא שעתה, עם הפריצה של הרכב החשמלי לחיי רבים, גם המעבורות, המשלבות רכבים ובני אדם, עומדות בפני אתגרים בטיחותיים משמעותיים כשצריך להשיט רכבים חשמליים.

צ'יל

הפתרון הטוב ביותר שראינו עד היום מגיע מחברה שבסיסה באיי פארו (אי שם מערבית לנורבגיה, מזרחית לאיסלנד וצפונית לסקוטלנד) בלב הים הצפוני. המערכת הנבחנת כעת לשילוב במעבורות, מכילה מצלמה טרמית אשר מצלמת את הרכבים החשמליים החונים באיזור המיועד להם בבטן האוניה. במידה והטמפ' של אחד הרכבים עובר את הסף של 30 מעלות צלזיוס (אצלנו זה רגיל בגלל הטמפ' בישראל) מופעלת התראה אשר שולחת את צוותי הכיבוי – העוטים כבר חליפות חסינות אש ומערכת נשימה – לרכב המתחמם. בתכל'ס זה כבר הסוף של המכונית. כי בשלב הבא מנפצים את השמשות ומזרימים פנימה, בעצמאות שני צינורות מתכת קשיחים, כמות אדירה של מי-מלח (BRINE).

למה דווקא מי מלח? שלוש סיבות: בעוד שמים מתוקים קופאים ב-0 מעלות, מי מלח בריכוז מסויים יקפאו רק בטמפ' של מינוס 21 מעלות. בנוסף, מי המלח גם בעלי יכולת הולכת חום טובה ויכולת נוספת לפרוק את המטען החשמלי שאגור בסוללת הרכב באופן בטוח ולהפוך את הכימיה של הסוללה לאינרטית. באוניה מותקן מיכל גדול של מי-מלח עם מערכת צינון רצינית וכן צנרת (בתקן של כבאות) כדי להוליך את המים ללוחמי האש. בנוסף, להתזה בתוך הרכב, יופעלו גם ספריקנלרים מהתקרה לצנן את כל איזור החניה של הרכבים החשמליים ואת הרכב הבוער.

לא פרפקט

אבל השיטה אינה מושלמת מכיוון שהיא לא רק מחריבה את המכונית לגמרי אלא שנוזל הצינון שוטף למעשה רק את המארז החיצוני ולא מגיע לפנים הסוללה. כאן אולי כדאי ללמוד פרק אחד או שניים מהציוד הכבד הפועל במכרות. לציוד מכרות חשמלי יש באופן ברור יתרונות רבים, בעיקר מול ציוד כבד המופעל בדיזל בחלל הסגור של המכרה. אולם אי אפשר לדמיין מקום גרוע יותר, שבו עלולה להתרחש דליקה של סוללת ליתיום עצומה עם קיבולת של 375 קוט"ש בדמפר הנושא 42 טון פחם. הפתרון שמצאה EPIROC, יצרנית הציוד הזה, הוא צינור כיבוי היישר לתוך הקרביים של מארז הסוללות. מן החוץ יש הברגת כיבוי סטנדרטית ותוך שניות ניתן להזרים כמות עצומה של מים לתוך סוללה שעשויה לאבד את זה ולסכן את כל הפעילות במכרה.

האתגר

זה בהחלט לא יהיה פשוט לגרום לגופים הרגולטורים באירופה וארה"ב לשתף פעולה ולהיות מתואמים בתקן אחיד שיחייב התקנת צינור כיבוי לתוך המארז בכל הרכבים החשמליים שהם מייצרים. כל שכן סין, המייצרת כיום את רוב המכוניות החשמליות בעולם, שדי עושה מה שנוח לסין לעשות.

האימוץ המהיר, יש יאמרו החפוז, של רכב חשמלי גרם לרבים לפספס לא מעט סיכונים בטיחותיים המגיעים עם הטכנולוגיה הזו. כי מה שנכון לבטן של מעבורת בסקנדינביה יהיה נכון גם בחניון של בניין רב קומות בראשון-לציון, תל אביב או נתניה. חבל שגם הפעם הרגולטור בישראל יתפנה לרגע מעיסוקיו האחרים, ככל הנראה רק אחרי שיקרה אסון, כדי ליצור תקן בטיחות שיציל חיים.